אור בלב האפֵלה

סִפּרה ואיירה: תומר רוזן גרייס ®

היה הייתה משפחה ענייה. האב היה שואב מים, האם הייתה תופרת, והיו להם שלושה ילדים – ­שני בנים ובת אחת. הם גרו בבית קטן על צלע של הר אחד מכוסה עצים ושיחים.

היה זה מחוז שטוף שמש, והתושבים חיכו מאוד לגשמי החורף כדי שימלאו את הבארות ואת הנחל בוואדי. באותה תקופה עדיין לא היו ברזים וצינורות גדולים ומשאבות, והאנשים היו צריכים לשאוב את המים בדליים לתוך מיכלים גדולים ולהעלות אותם אל בתיהם על גבי עגלה משוכה על ידי סוס או חמור.

פרנסתו של שואב המים לא הייתה רבה, אך ביחד עם מה שהרוויחה האם התופרת מתיקונים ותפירת בגדים ווילונות, הצליחו האב והאם לפרנס את ילדיהם בדוחק.

במשך שלוש שנים ירד שפע של גשם בחורף, ולשואב המים הייתה עבודה.

ואז הגיעו שתי שנים שחונות, שבהן לא היו מים. כל הנחלים והבארות התייבשו כמעט כליל. לאבא לא הייתה עבודה, וגם לאם לא.

היה קשה מאוד בבית משפחת שואב המים ואשתו התופרת. כל תושבי האזור סבלו מאוד. הם נאלצו לכתת את רגליהם לעמק מרוחק ולהביא משם את המים, ומי שלא היה יכול להרשות לעצמו לשלם, עשה זאת בעצמו או בעזרת בני משפחתו, והיה קשה לכולם. המצב השפיע גם על בעלי מלאכה אחרים. למשל, מי שגידל כבשים התקשה מאוד להשיג להן מספיק מים וקרה שכבשים חלו ומתו מרוב צמא.

לכן גם לא היה לאנשים כסף לקנות בגדים חדשים, והם נאלצו להסתדר עם בגדיהם הישנים המרופטים או לתפור בעצמם. גם לאמא התופרת לא הייתה כמעט עבודה.

כל יום היה קשה מקודמו, ואנשי הכפר נאבקו מאוד לשמור על בריאותם ומחייתם.

ואז, בשנה השלישית, חלף האביב, עבר הקיץ, חלף גם הסתיו – ובא החורף. ובחורף הזה הייתה צפויה להם הפתעה.

הגיע חודש כסלו... עננה אפורה נראתה פתאום בשמיים ואחריה עוד אחת ועוד אחת, ובסוף הצטברו עננים-עננים וכיסו את השמיים.