איך התחלתי לכתוב לילדים?

או: איך זכיתי בגיל תשע בתלוש של 20 לירות לקניית ספר שהשפיע עמוקות על חיי?...

היה זה בתשובה לתחרות של תוכנית הרדיו "פינת הילד", או כפי שנקראה אחר כך, "לאם ולילד". מי מכם עוד זוכרים אותה? כל צהריים באתי מבית הספר, היה זה בכיתה א' או ב', בדיוק בזמן לשמוע את התוכנית היומית ברדיו. חיכיתי בציפייה מתוקה להאזין לתוכנית ששודרה בדיוק בשתיים ועשרָה בצהריים, אחרי חדשות השעה שתיים. הסיפורים שסופרו שם בהמשכים, בעידן שבו סיפורים סופרו "רק" בספרים או בעל פה או בעיתוני ילדים, והטלפונים היו עדיין טלפוני חוגה, שעד היום טבועה בי התחושה של איך זה היה לחייג בהם את מספרי הטלפון של חברתי – שמונה-תשע-שלוש-אחד-שש – במאמץ קל של האצבע המורה, ותוך המתנה לחוגה שתשוב אחורנית ותנחת בקול צלצול קטן בסיום חיוג כל סִפרה – ואלינו, לפחות, עדיין לא נכנסה הטלוויזיה אז. בעידן הזה, תוכנית ברדיו עם סיפורים מרתקים בהמשכים הייתה הדבר הכי מרתק ומפנק שאפשר לדמיין.

איכשהו, הסיפור על צ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג נשמע הרבה יותר מרתק בסיפור בהמשכים כזה, מוקרא ומסופר בכישרון רב על ידי השדרנ/ית באותה עת, מאשר לצפות בו בסרט מודרני עם כל הפעלולים – ואת זה אני אומרת למרות שכן נהניתי מהסרט כשצפיתי בו עם ילדיי. להאזין לסיפור של דבורה עומר "קרשינדו ואני" היה פשוט נפלא, והסיפור "יֶרלי בן ההרים" – שמעולם לא פגשתי אותו כספר עד עצם היום הזה – נתן לי השראה לספר לעצמי סיפורי המשך דמיוניים בעודי צועדת במשך שעות רבות מלאות דמיון, על הקביים שהכין לי אבא, הלוך ושוב על הכביש הגבוה באמירים, מול הנוף הקסום המרוחק של בקעת בית הכרם הפונה לכינרת.

יום אחד, הודיעו בתוכנית "לאם ולילד" על תחרות כתיבה נושאת פרסים. נרגשת, ישבתי וכתבתי - על דפי פוליו מאורכים עם שורות - סיפור על פרחים שמשוחחים זה עם זה בגינה. אני זוכרת את הדפים האלה כאילו הם עדיין בידיי, ונכזבתי מעט לגלות שלפחות כרגע אני לא מוצאת אותם – ואז נזכרתי, שהסיכוי שצילמתי אותם אז היה קטן מאוד. בוודאי שלחתי את המקור למערכת – ושם הם נשארו...

באחת התוכניות הבאות, שבאותה תקופה היה נדיר שפספסתי אפילו אחת מהן, פורסמו תוצאות התחרות. זכיתי בפרס!! ובאותו יום הקריאו את הסיפור שלי בתוכנית. התרגשתי עד השמיים...