איך להסתדר כשבא עוד חבר...
והפעם קצת ארוך עם הרבה מובאות למי שרוצה להתעמק בתהליך
בּוּלִי וְדוּלִי שְׁנֵי הַדְּבִיבוֹנִים הַקְּטַנִּים חָיוּ לָהֶם עַל עֵץ גָּבוֹהַּ וְעָבוֹת בַּיַּעַר עִם אִמָּא דְּבִיבוֹנִית.
לֹא רָחוֹק מִשָּׁם, עַל עֵץ גָּדוֹל וְיָפֶה, חַיָּה לָהּ עוֹד מִשְׁפַּחַת דְּבִיבוֹנִים – אַבָּא, אִמָּא, שְׁתֵּי אֲחָיוֹת דְּבִיבוֹנִיוֹת וְאָח קָטָן – דְּבִיבוֹן קָטָן וְחָמוּד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ נוּגִי. נוּגִי הָיָה חָבֵר טוֹב שֶׁל דּוּלִי. לִפְנֵי שֶׁדּוּלִי הִתְחִיל לָלֶכֶת לַגַּן, דּוּלִי וְנוּגִי הָיוּ הַחֲבֵרִים הֲכִי טוֹבִים בַּיַּעַר. כָּל יוֹם הֵם נִפְגְּשׁוּ וְשִׂחֲקוּ יָפֶה וּבְשֶׁקֶט, וְאַף פַּעַם לֹא רָבוּ.
בּוּלִי הָיָה הָאָח הַבְּכוֹר שֶׁל דּוּלִי. פַּעַם, רַק הוּא הָלַךְ לְגַן שֶׁל גְּדוֹלִים, וְדוּלִי וְנוּגִי הַקְּטַנִּים נִשְׁאֲרוּ בַּבַּיִת וְהָיוּ נִפְגָּשִׁים וּמְשַׂחֲקִים.
אֲבָל כְּשֶׁגַּם נוּגִי וְדוּלִי הִתְחִילוּ לָלֶכֶת לַגַּן, קָרָה פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ לֹא כָּל כָּךְ נָעִים...
יוֹם אֶחָד, נוּגִי הִגִּיעַ אֶל דּוּלִי הַבַּיְתָה וְרָצָה לְשַׂחֵק בְּיַחַד עַל הֶעָנָף שֶׁלּוֹ, אֲבָל דּוּלִי צָעַק עָלָיו, "זֶה הֶעָנָף שֶׁלִּי!"
נוּגִי נֶעֱלַב מְאוֹד וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת. וְאָז הִגִּיעַ בּוּלִי מִן הַגַּן וְאָמַר לוֹ, "נוּגִי, אַתָּה רוֹצֶה לְשַׂחֵק אִתִּי?"
"כֵּן", אָמַר נוּגִי, וְהָלַךְ עִם בּוּלִי וְעָשָׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא אָמַר לוֹ.
"בּוֹא נֵרֵד לְמַטָּה וּנְשַׂחֵק בַּחוֹל," אָמַר לוֹ בּוּלִי, וְהֵם יָרְדוּ בְּמוֹרַד הַגֶּזַע וְשִׂחֲקוּ בְּיַחַד בַּחוֹל וּבָנוּ אַרְמוֹנוֹת יָפִים וּגְשָׁרִים וּמִנְהָרוֹת אֲרֻכּוֹת.
אֲבָל כְּשֶׁדּוּלִי רָאָה אוֹתָם מְשַׂחֲקִים יָפֶה בְּיַחַד, הוּא הִתְרַגֵּז מְאוֹד. נוּגִי הָיָה הֶחָבֵר שֶׁלּוֹ! מַה פִּתְאוֹם הוּא מְשַׂחֵק לוֹ עִם בּוּלִי לְבַד ?!!
(מתוך: "נוגי בא לשחק". נכתב בהשראת סיפור מהחיים).
נשמע לכן מוכר?
שני חברים מסתדרים היטב. שתי חברות מסתדרות היטב. אח וחבר, אחות וחברה... איכשהו זה הולך (לפעמים) טוב בזוג – אבל לא בשלישייה. משהו בשילוש מקשה על ההרמוניה ביחסים – או נכון יותר, מציב אתגר בפני ההרמוניה הזאת. נכון, גם שניים לא בהכרח יסתדרו היטב זה עם זה, כמו שתיארתי בכתבה "איך להביא להתפייסות בלי הטפות מוסר?", אבל הרבה פעמים, כאשר שניים כבר מסתדרים היטב – נוצר קושי כשמגיעים חבר או חברה שלישיים. זה דורש התרחבות והכללה של עוד נפש וכן ויתור על האינטימיות ששררה זה עתה בין השניים שנכנסו למשחק או עיסוק אחר ביחד ושקעו בו בנעימים.
כפי שתוכלו לראות מן המובאה למעלה, מה שקורה הרבה פעמים זה ש"השניים שבהרמוניה" הם לא תמיד אותם שניים – הדינמיקה יכולה לעבור מזוג לזוג, והקושי הוא בעצם הצורך להתרחב לשלושה, ליצור אווירה טובה גם במבנה "לא סימטרי". עדיין זכורים לי היטב מצבים כאלה מתקופת ילדותי !
מה נוכל לעשות כהורים כדי לסייע?
בגיל הגן ובכיתות הראשונות של היסודי,[1] אחת הדרכים היא סיפור – שאפשר לספרו גם כסוג של הסחת דעת כשהמצב מתרחש – וגם בזמן אחר, לכאורה לא קשור. בזמן כזה – שלֵו וללא מתחים – השפעת הסיפור יכולה לפעמים לחדור עמוק יותר.
כמו שכבר תיארתי בפוסטים הקודמים בנושא "שינוי דרך סיפור", מוטב שהסיפור יחיה את הטרנספורמציה המבוקשת, במקום להציג אותה כהטפת מוסר או מסר שכלתני. בדרך זו נפנה לטבעם של ילדים לחיות בצורה חזקה מאוד באיכות וכושר הדמיון – ונשתמש בכושר זה כדי שישלים בעצמו בנפשו של הילד את התמונה הפנימית של השינוי הרצוי – במקרה זה, לשחק יפה ביחד, גם אם מגיע חבר ומצטרף למשחק.
הסחת דעת זמנית זו שיטה טובה – גם למעשה וגם בסיפור...
דּוּלִי יָרַד מִן הָעֵץ בִּקְפִיצוֹת רַכּוֹת מֵעָנָף לֶעָנָף. הוּא הָלַךְ לְחֶלְקַת הַחוֹל וְהִתְחִיל לְשַׂחֵק לְיַד בּוּלִי וְנוּגִי. הוּא כָּל כָּךְ רָצָה לְהִשְׁתַּתֵּף אִתָּם בַּמִּשְׂחָק !
אֲבָל אָז מַה קָּרָה? בּוּלִי צָעַק עָלָיו, "אַתָּה טִפֵּשׁ! אַתָּה לֹא מְשַׂחֵק אִתָּנוּ!"
דּוּלִי נֶעֱלַב מְאוֹד וּבָכָה, "אֲנִי לֹא טִפֵּשׁ! אֲנִי כֵּן מְשַׂחֵק!"
וְאָז נוּגִי, שֶׁרָצָה שֶׁבּוּלִי יִשָּׁאֵר חָבֵר שֶׁלּוֹ, חָזַר אַחֲרֵי בּוּלִי וְאָמַר לְדוּלִי, "אַתָּה לֹא מְשַׂחֵק אִתָּנוּ."
דּוּלִי הָיָה כָּל כָּךְ עָצוּב שֶׁהוּא יָשַׁב וּבָכָה. הוּא בָּכָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאִמָּא דְּבִיבוֹנִית בָּאָה וְלָקְחָה אוֹתוֹ לַעֲזֹר לָהּ לֶאֱפוֹת עוּגָה.
אז כן – לקחת את אחד מן השלושה הצידה עם איזה פרויקט מפתה ונחמד זה רעיון לא רע כדי ליצור הפרדה זמנית – וגם בסיפור זה עובד!
לא מעט אירועי ריב ועלבונות שונים מתרחשים כעת בסיפור ובחיים – וטוב לתאר אותם!
לְמָחֳרָת, בּוּלִי וְדוּלִי הָאַחִים חָזְרוּ לִהְיוֹת חֲבֵרִים וְשִׂחֲקוּ בַּגַּן בְּיַחַד.
נוּגִי בָּא אֲלֵיהֶם וְרָצָה לְשַׂחֵק אִתָּם, אֲבָל הֵם עָשׂוּ בַּיִת לְבַד וְלֹא שִׁתְּפוּ אוֹתוֹ.
נוּגִי הָיָה עָצוּב מְאוֹד. הוּא לֹא הֵבִין לָמָּה בּוּלִי לֹא מְשַׂחֵק אִתּוֹ שׁוּב,
אָז הוּא בָּא וְאָמַר לוֹ, "הוּ-הוּ-הוּ!"
"תַּפְסִיק!" אָמַר לוֹ בּוּלִי שֶׁהִתְעַצְבֵּן מִזֶּה, אֲבָל נוּגִי הִמְשִׁיךְ, כִּי הוּא רָצָה לְשַׂחֵק אִתָּם.
"הוּ-הוּ-הוּ!" אָמַר נוּגִי שׁוּב, וְאָז גַּם בּוּלִי וְגַם דּוּלִי אָמְרוּ לוֹ בְּיַחַד: "תַּפְסִיק!"
נוּגִי כָּל כָּךְ נֶעֱלַב שֶׁהוּא פָּרַץ בְּבֶכִי וְהָלַךְ לַגַּנֶּנֶת דְּבִיבוֹנָה, שֶׁהֵרִימָה אוֹתוֹ וְחִבְּקָה אוֹתוֹ.
בְּאוֹתוֹ יוֹם אַחֲרֵי הַגַּן, בּוּלִי וְדוּלִי חָזְרוּ הַבַּיְתָה וְנוּגִי לֹא בָּא אֲלֵיהֶם לְשַׂחֵק. הוּא נִשְׁאַר בַּבַּיִת עָצוּב. וְגַם הֵם לֹא הָלְכוּ אֵלָיו.
אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, בּוּלִי וְדוּלִי הָאַחִים חִפְּשׂוּ בְּמָה לְשַׂחֵק, רַק שְׁנֵיהֶם.
"בּוֹא נְשַׂחֵק בְּגִלְגּוּלִים עַל הֶעָנָף שֶׁלָּנוּ," אָמַר בּוּלִי לְדוּלִי.
הֵם הִתְחִילוּ לַעֲשׂוֹת גִּלְגּוּלִים מִסָּבִיב לֶעָנָף, וּבַהַתְחָלָה זֶה הָיָה נֶחְמָד.
אֲבָל אָז, כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֶה כִּמְעַט כָּל יוֹם, הֵם הִתְחִילוּ לָרִיב קְצָת.
[.....]
אחרי ריבים שונים, חיבורים ופרידות, מגיע תיאור השינוי ההדרגתי לטובה...
בּוּלִי נִשְׂרַט קְצָת וְדוּלִי קִבֵּל מַכָּה בָּרֶגֶל וּשְׁנֵיהֶם יָשְׁבוּ וּבָכוּ.
עַכְשָׁו לְאַף אֶחָד לֹא הָיָה חָבֵר.
וְאָז הִגִּיעַ פִּתְאוֹם תִּלְתּוֹן הָאַרְנָבוֹן בִּקְפִיצוֹת רַכּוֹת מֵעֵבֶר לַשִּׂיחַ.
"אַתֶּם יוֹדְעִים מָה עוֹשִׂים אֵצֶל נוּגִי מִתַּחַת לָעֵץ?" הוּא שָׁאַל אוֹתָם.
"מַה?" אָמְרוּ בּוּלִי וְדוּלִי כִּמְעַט בְּיַחַד.
"הֵם אוֹכְלִים תּוּתִים וְאִמָּא שֶׁלּוֹ הֵבִיאָה שְׁתִילִים שֶׁל תּוּתִים וְהֵם עוֹשִׂים גִּנָּה," אָמַר תִּלְתּוֹן הָאַרְנָבוֹן.
בּוּלִי הִסְתַּכֵּל עַל דּוּלִי וְאָמַר לוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת, "תּוּתִים! בּוֹא נֵלֵךְ לְשָׁם!"
וְדוּלִי אָמַר לוֹ: "טוֹב!"
בּוּלִי וְדוּלִי דִּלְּגוּ מַהֵר עַד לָעֵץ שֶׁעָלָיו גָּר נוּגִי עִם אַבָּא וְעִם אִמָּא שֶׁלּוֹ וְעִם שְׁתֵּי אַחֲיוֹתָיו הַדְּבִיבוֹנִיוֹת. מִתַּחַת לָעֵץ הָיְתָה כָּל הַמִּשְׁפָּחָה עֲסוּקָה בַּאֲכִילַת עֲרֵמָה שְׁלֵמָה שֶׁל תּוּתִים.
[...]
"בּוּלִי וְדוּלִי... שָׁלוֹם חֲמוּדִים! אַתֶּם רוֹצִים תּוּת?" שָׁאֲלָה אִמָּא שֶׁל נוּגִי. "מְאוֹד!" אָמַר בּוּלִי. "כֵּן, בֶּטַח!" אָמַר דּוּלִי.
רואים איך נעשה החיבור המיטיב בין המשפחות והילדים?
אַחֲרֵי שֶׁסִּיְּמוּ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הַתּוּתִים, אָמְרָה אִמָּא שֶׁל נוּגִי, "עַכְשָׁו כֻּלָּם יְכוֹלִים לַעֲזֹר לִשְׁתֹּל תּוּתִים."
בּוּלִי וְדוּלִי וְנוּגִי עָבְדוּ בְּיַחַד עִם כָּל הַגְּדוֹלִים וְעָזְרוּ לַחְפֹּר בּוֹרוֹת וְלִשְׁתֹּל תּוּתִים עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ. וְאָז בּוּלִי וְדוּלִי הָיוּ צְרִיכִים לָלֶכֶת הַבַּיְתָה לָעֵץ שֶׁלָּהֶם.
"נוּגִי, אַתָּה בָּא מָחָר לְשַׂחֵק אִתָּנוּ בָּאֲגַם?" שָׁאַל בּוּלִי.
"נוּגִי, אַתָּה בָּא מָחָר לְשַׂחֵק אִתָּנוּ בָּאֲגַם?" שָׁאַל גַּם דּוּלִי, כִּי הוּא תָּמִיד הָיָה אוֹמֵר אֶת מַה שֶּׁאָח שֶׁלּוֹ אָמַר.
וְאַחֲרֵי שֶּׁנוּגִי שָׁמַע אֶת שְׁנֵיהֶם מַזְמִינִים אוֹתוֹ לָבוֹא לְשַׂחֵק אִתָּם, הוּא שָׂמַח מְאוֹד וְעָנָה: "כֵּן, אֲנִי בָּא!"
וְאָז בּוּלִי וְדוּלִי הָלְכוּ הַבַּיְתָה לְאִמָּא דְּבִיבוֹנִית וְסִפְּרוּ לָהּ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה.
ולבסוף – התוצאה – אחרי חוויות משותפות מיטיבות, השלושה משחקים יפה ביחד, לגמרי מתוך עצמם!
כן, זה לקח כמה ימים, אולי אפילו שבוע, אבל היה שווה את התוצאה!...
בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר הֵם שִׂחֲקוּ בְּיַחַד וּבָנוּ מִגְדָּלִים גְּבוֹהִים גְּבוֹהִים מִקֻּבִּיּוֹת.
"אַתָּה יוֹדֵעַ בּוּלִי, זֶה נֶחְמָד שֶּׁנּוּגִי בָּא אֵלֵינוּ לְשַׂחֵק לִפְעָמִים," אָמַר דּוּלִי.
נוּגִי חִיֵּךְ וְהָיָה מְאֻשָּׁר. "גַּם לִי כֵּף לָבוֹא אֲלֵיכֶם לְשַׂחֵק," הוּא אָמַר לָהֶם.
"נוּ, בּוֹאוּ נַמְשִׁיךְ לִבְנוֹת... תִּרְאוּ כְּבָר אֵיזֶה גֹּבַהּ הַמִּגְדָּל שֶׁלִּי!" אָמַר בּוּלִי.
בּוּלִי וְנוּגִי וְדוּלִי בָּנוּ מִגְדָּלִים שֶׁהִגִּיעוּ כִּמְעַט עַד הַתִּקְרָה.
כְּשֶׁאִמָּא דְּבִיבוֹנִית רָצְתָה לְהִכָּנֵס לַחֶדֶר, הִיא הֵצִיצָה וְנִדְהֲמָה. שְׁלָשְׁתָּם בָּנוּ וּבָנוּ, בְּלִי לָרִיב בִּכְלָל !
"תִּרְאִי אִמָּא, אֵיזֶה גֹּבַהּ הַמִּגְדָּל שֶׁלִּי!" קָרָא דּוּלִי. "וְשֶׁלִּי!" קָרָא נוּגִי. "וְתִרְאִי אֶת שֶׁלִּי!" קָרָא בּוּלִי.
"אֵלֶּה בֶּאֱמֶת מִגְדָּלִים מַדְהִימִים, חֲמוּדִים שֶׁלִּי," אָמְרָה אִמָּא. "אַתֶּם מְשַׂחֲקִים כָּל כָּךְ יָפֶה בְּיַחַד! אֲנִי מַמָּשׁ גֵּאָה בָּכֶם!"
מֵאָז הֵם שִׂחֲקוּ כָּכָה כָּל יוֹם שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר, וְלִפְעָמִים גַּם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. לִפְעָמִים הֵם שִׂחֲקוּ לְבַד, וְלִפְעָמִים הֵם שִׂחֲקוּ בְּיַחַד, אֲבָל הֵם הִשְׁתַּדְּלוּ לְהִשָּׁאֵר חֲבֵרִים טוֹבִים תָּמִיד תָּמִיד.
[1] הסיפור למעלה כמובן מכוון לגילאים צעירים ולא לגיל בית הספר – אך לגמרי ניתן לחבר סיפורים מתאימים לגילאי 6 – 9.