איך נוכל כהורים ליצור שינוי דרך סיפור?

שעת צהריים. את מגיעה הביתה מהגן. הקטן בעגלה צווח. ה"גדולה" בת השש מתחרפנת מהצווחות שלו וצורחת עליו שיהיה בשקט. כולכם רעבים ועייפים, ואת מתחרפנת משניהם ביחד. עבר עלייך בוקר לחוץ בעבודה, ואין דבר שאת זקוקה לו עכשיו יותר מאשר שקט, משהו לאכול, אולי לקרוא או לצפות במשהו קליל – ולנוח.


בבית שום דבר לא מוכן, כי לא היה לך זמן לבשל, ובעצמך בקושי אכלת מהבוקר. שניהם רוצים ממך הכול בבת אחת, ואת לא מסוגלת יותר וצועקת עליהם. המצב מחריף והולך... ואת כועסת על עצמך שאת לא מאורגנת מספיק, שאין לך סבלנות, שהפתיל שלך קצר מדי, ותוהה איך זה שכל שאר האימהות נראות שלוות, חייכניות ורגועות כל כך...


האם במצב כזה תוכלי ליצור שינוי דרך סיפור חופשי לילדייך? – סביר שלא. סיפור לא יכול לבוא במקום אוכל ומנוחה... ומן הסתם, מה שיתרום מאוד לשלוותך ולהרמוניה המשפחתית בשעות הצהריים המלחיצות, יהיה קצת ארגון מראש בלילה שלפני כן (למרות העייפות) או מוקדם בבוקר, אם את מסוגלת לקום לפניהם: ראשית, לדאוג לכך שאת עצמך תאכלי לפי הילדים, כדי להיות רגועה כשהם יהיו זקוקים לך, ושנית – לארגן ארוחה קטנה ובריאה שתהיה מוכנה מייד כשתבואו הביתה, או אפילו משהו לנשנש בדרך מהגן.


אבל מה אם כולם אכלו לשובע, ובכל זאת הילדים מתחילים לריב מייד כשהם הולכים לשחק? רבים על צעצועים, על תשומת הלב שלך, על "מקומי במשפחה", או כל דבר אחר?


הציור מתוך "דולי מתחיל ללכת לגן"

 
כדי ליצור שינוי - התחילו במקום שבו הילד נמצא באותה עת

פעם, בקורס לתרפיה במוסיקה אי-שם בארץ מושלגת, למדתי עיקרון שמצאתי כשימושי ביותר כאמא: כדי ליצור שינוי, כדאי להתחיל במצב שבו מישהו נמצא כרגע – ולהוביל משם בהדרגה אל המצב הרצוי.

הורוּת אינה "תרפיה", כמובן. אבל נסו פעם – כשילדיכן מאוד מלאי מרץ ובשום אופן לא רוצים להיכנס הביתה ולהתחיל "להתארגן לשינה" – לשנות כיוון ולקחת אותם קודם כול לטיול ערב קטן (גם אם הייתם כבר בחוץ לפני כן). במהלכו של הטיול, תנו לילדים כל מיני משימות – לרוץ קדימה עד הפינה, "מי מגיע ראשון?", לקפוץ על רגל אחת, לדלג כמו סוסים וכדומה...


לאחר מכן, אחרי שהוציאו מרץ כהוגן, נסו "להוריד הילוך" ולהגיד, למשל, "מי יכול ללכת טיפ-טופ (עקב בצד אגודל) עד קצה השביל/ הדשא (אלתרו לפי המצב, כמובן...)?" בכך תיצרו האטה מכוונת של הקצב ממצב של ריצה למצב של הליכה, ואפילו להליכה בתשומת לב בצעדים קטנים ומדודים – אבל עדיין במצב של תנועה, כלומר בלי לדרוש מעבר חד ופתאומי מהשתוללות לרגיעה. אחרי כמה פעמים כאלה, חזרי איתם הביתה בדרך הארוכה – צעדיכם הולכים ונעשים איטיים במתכוון, יש קצת פחות דיבורים, והעייפות הטבעית מתחילה להיות מורגשת יותר...


זה נקרא "להצטרף אליהם איפה שהם נמצאים עכשיו" (מלאי מרץ ותוססים) ולהוביל אותם בהדרגה למצב הרצוי (רגיעה ולבסוף שינה). לתהליכי שינוי והשתנות כאלה ניתן לסייע באמצעות סיפור חופשי. וישנם שינויים שסיפור סיפורים הוא אמצעי הרבה יותר יעיל עבורם מאשר האמצעים הרגילים, הנדושים ושכל כך הרבה פעמים גם לא ממש עובדים, כמו צעקות, עצבים והטפות מוסר...


רוצות דוגמא? קחו את הסיפור "בולי ודולי רבים ומתפייסים" – ועל כך יותר בשבוע הבא.




הערה חשובה

* מאמר זה ואחרים בבלוג שלי נכתבים במטרה לתת השראה בלבד. אני לא יועצת או תרפיסטית מקצועית, אלא אמא שכותבת ומציירת. לפיכך כל שימוש בעצות נועד להיות אך ורק לפי שיקול דעתכן כאימהות, סבתות ומטפלות, ושלכם כאבות וסבים...

572 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול