top of page

למה אני אוהבת ציפורים?

יש לי אהבה מיוחדת לציפורים.

בסתר נפשי, הייתי רוצה להיות ציפור. קלה, לעוף בשמיים. להתחבא בין הענפים. לאכול מעט, מפעם לפעם. בלי לעשות מזה עניין. בלי טקסים. שהכל יהיה פשוט וקל. שהמאבקים הקיומיים יהיו ברורים ונהירים יותר – לחפש זרעונים, להסתתר מהגשם, לחטוף אוכל מהציפורים הגדולות יותר ולברוח כדי לאכול אותו בצד בלי שהאחרות ירגישו.

ושהשמחות תהיינה גם הן פשוטות – לשמוח בגוזלים שלי, להיות מאושרת מיום שמש אביבי, לעלוז כי יורד גשם והטיפות נפלאות, ואפשר אחר כך לעמוד פרועים ורטובים על ענף להתייבש! כמה פשוט וקל ונעים, ויש חברים בשפע, והבדידות בתוך סבך השיחים מענגת ונעימה.

להיות חמודה כמו ציפור – ומתוקה וקלילה, ויפה כל כך.

כשאני רואה ציפור מתה, על מחטי האורן ביער או בצדי המדרכה, עצוב לי נורא. היא הייתה כל כך יפה ומלאת חיים, ומותה בוודאי אינו אשמתה – לרוב, מלבד אולי כי הייתה כבר קשישה, מעורבת בדבר איזו חיה טורפת, וקשה לי אז לאהוב את החיות האחרות האלה. אני אוהבת את השועל החמוד כל עוד הוא לא נושא בין שיניו חוגלה או תרנגולת...

אבל באמת, ציפורים מביאות לי הנאה מדי יום באופן כל כך יפה ופנימי, שקשה לי להביע אותו במילים רגילות. ואני כל כך רוצה לבטא את השמחה הזאת שאני חשה כשאני רואה אותן מגיעות אל הבית הקטן שבניתי להן מול חלון המטבח שלי וזוללות פירורי לחם או שברי בוטנים... שאני כותבת עליהן סיפורים ומציירת אותן!

אני רוצה גם לפקוח את עיני אחרים – בעיקר ילדים – לחוות את האושר הזה שבהתבוננות בציפור. להכיר אותן ואת ישותן המיוחדת, את אופיין הכה שונה – כאילו יש להן שם, כי הן חיות המחמד הטבעיות שלנו בגינה – אם יש לנו מזל ויש לנו גינה... והרי אפילו לפאתי צמרות העצים בעיר הן מגיעות, וכשגרתי בעיר, תמיד התפלאתי שהן נשארות נאמנות לעצים שלהן למרות הרעש וההמולה הבלתי טבעיים שברחובות שמתחת... וגם זה סוג של פלא בעיניי.

כל כך מלאה נפשי את אהבת הציפורים, שכמו מאליהם התחלתי לכתוב עליהן סיפורים, ולצייר אותן כאיורים לסיפורים שלי, והדבר מביא לי אושר מיוחד במינו.

כך "נולדו לי" דמויות הציפורים בסיפוריי (שאת כולם ניתן למצוא ולרכוש כאן, עם מובאות מהסיפור):

בבולי הבולבול המבולבל


ואינספור חבריו הדומים כל כך במראם – ניבי וביני, בינבי וליני.... כל אלה הם חבריי הטובים מן הגינה שלי, והסיפור המשעשע עליהם הרגיש לי כמו הבזק של שמחה מעצי גינתי...






ורובי העורבני הביישן

– כן, הוא היה ביישן למרות שרוב חבריו שובבים וקצת חצופים, והיה צריך לפגוש עורבנית קצת ביישנית כמוהו, לפני שהחל לצאת מעצמו ולהתבייש קצת פחות... גם הוא ביקר אותי בוקר בוקר, צפיתי בו רטוב-ציצית בחורף, מנער את נוצותיו וזולל פיסות לחם, מגיע בוקר בוקר מן העץ היפני הקטן שבגני אל מרפסת בית הציפורים הקטן שמול חלוני, ושב ונעלם עם שללו בין ענפי עץ זה, ואחר כך בכליל החורש ואז על עץ התות ועל הדולב...



ושוּלי השלדג?



שוּלי השלדג המקסים הזה היה פולח-צולח את האוויר כל בוקר ולפעמים גם אחר הצהריים ממש מולי, בהולכי דרך שביל גן הירק של יישובי מאחורי בנין המרפאה וגינתו החביבה... כשעברתי שם חיכיתי לו כבר, וראיתי את כנפו הכחולה ואת חזהו הלבן בוהקים אלי מענף הפיקוס האפלולי, ואז – צְלַח! היה צולח את האוויר ממש נגד עיניי, טס במורד השביל ונעלם לו בגינת הפרחים הקסומה שבאחורי הבית. הייתי מוכרחה פשוט להנציח את אהבתי לו בסיפור אמיתי מן החיים, ואז הבנתי – הוא מודיע הודעות, הרי בשביל זה הוא ממהר כל כך! ועל מה ולמי יודיע, אם לא על השינויים המדליקים שזה עתה קרו (באמת! ) – אצלנו בגן המשחקים... ? כי בנו שם בריכה, ושמו בה דגים... מושלם!

ומה בדבר האנפה המשוחחת עם הפרה?