דולי מתחיל ללכת לגן
מכירות את דוּלי הדביבון הקטן? הוא יושב לו בעגלה ונוסע עם אמא או אבא ללוות את אחיו הגדול לגן. הוא מצפה בכליון עיניים ללכת גם הוא לגן – אבל בינתיים, הוא גם שמח שהוא לא נאלץ להשאיר את אמא עם העגלה בחוץ ולהיכנס פנימה. ליבו בן השנתיים או השלוש מייחל להיות כמו אחיו הגדול – אבל הוא עדיין לא לגמרי מוכן לזה...
והנה מגיע היום הגדול שבו הוא הולך לגן. איזה שינוי כביר עומד להתחולל בחייו הצעירים! הוא יהיה כמו אחיו או אחותו הגדולים! כמו כל הילדים הגדולים, ילדי הגן, שהולכים בבוקר עם אמא לגן ונשארים שם! ואולי בסוף כמו אלה הגדולים באמת, ב"גן חובה", שעוסקים בפעילויות יותר מאתגרות ונראים לו ... גדולים כל כך!
אבל המעבר הזה יכול גם להיות מלווה במשבר – ולא רק מצד האח הקטן! האחות או האח הגדולים עלולים להרגיש שמקומם המיוחד כבוגרים – אלה שהולכים כבר לגן בעוד האח הקטן נשאר בבית – עומד להילקח מהם! אם הם הולכים לגן רב-גילאי, ייתכן שהם יחושו שזו הגננת "שלהם", והם לא רוצים שהיא תהיה פתאום גם הגננת של האח הקטן שלהם ושהוא יתפוס להם את כל הבימה!...
מצד שני, יש כאן פוטנציאל לשינוי כל כך מבורך בחיי הילדים, ההורים והבית! אמא מתפנה יותר לעיסוקיה ומקבלת קצת יותר זמן לעצמה, ולילדים יש פתאום מרחב של ביחד – מקום שבו האח הבוגר יכול להראות דברים לאח הצעיר, כי הוא מכיר כבר את הגן ויודע איך העניינים מתנהלים... גם תהיה להם מעכשיו שפה משותפת, הם יוכלו לדבר על דברים שקורים בגן, נכון?
המעבר לגן הוא אחד המעברים שממש מתבקש ללוות בעזרת סיפור מתאים. נסו ותיווכחו איזו השפעה מיטיבה יש לסיפור כזה!
מתוך "דולי מתחיל ללכת לגן" / תומר רוזן גרייס
דּוּלִי הַדְּבִיבוֹן הַקָּטָן רָצָה לָלֶכֶת לַגַּן כְּמוֹ אָחִיו.
"בּוּלִי כְּבָר הוֹלֵךְ לַגַּן וְגַם אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת גָּדוֹל כָּמוֹהוּ!",
אָמַר דּוּלִי לְאִמָּא דְבִיבוֹנִית, וְהִיא הִבְטִיחָה לוֹ שֶׁיּוֹם אֶחָד
גַּם הוּא יִהְיֶה גָּדוֹל וְיֵלֵךְ לַגַּן.
[......]
כָּל בֹּקֶר, כְּשֶׁאִמָּא לָקְחָה אֶת בּוּלִי לַגַּן, דּוּלִי בָּא אִתָּם בַּעֲגָלָה.
כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַגַּן, הוּא יָרַד מֵהָעֲגָלָה, רָץ לַגַּן וּפָתַח אֶת הַדֶּלֶת.
"לֹא, דוּלִי, זֶה הַגַּן שֶׁלִּי!" כָּעַס בּוּלִי. "אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת!"
כָּכָה הָיָה כָּל יוֹם. דּוּלִי הָיָה מֵצִיץ דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת
וְרוֹאֶה אֶת הַדְּבִיבוֹנִים הַגְּדוֹלִים מְצַיְּרִים, לָשִׁים בָּצֵק וּבוֹנִים בַּיִת לַחַיּוֹת הַקְּטַנּוֹת, וְהָיָה עָצוּב מְאֹד.
לְאַחַר מִכֵּן הָיָה אוֹמֵר לָהֶם שָׁלוֹם
וְאִמָּא דְּבִיבוֹנִית הָיְתָה לוֹקַחַת אוֹתוֹ לְטִיּוּל בַּעֲגָלָה.
[...]
הבַּשלוּת לגן מתגלה דרך שכלול טבעי של יכולות דרך חיקוי...
בְּיוֹם אַחֵר, בּוּלִי וְדוּלִי הָלְכוּ עִם אִמָּא לְטִיוּל בַּיַּעַר.
דּוּלִי הִסְתַּכֵּל אֵיךְ בּוּלִי מְטַפֵּס עַל הָעֵץ
וְעוֹשֶׂה גִּלְגּוּל כָּפוּל מִסָּבִיב לֶעָנָף,
וּפִתְאֹם גַּם הוּא טִפֵּס עַל הֶעָנָף וְעָשָׂה גִּלְגּוּל כָּזֶה!
ויש לכך תוצאות...
[...]
בְּבֹקֶר שַׁבָּת בָּהִיר וְיָפֶה
הִגִּיעָה הַסְּנוּנִית הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַיַּעַר.
בּוּלִי וְדּוּלִי שָׂחוּ בַּאֲגַם
וּפִתְאֹם צָלְלָה הַסְּנוּנִית לִקְרָאתָם וְקָרְאָה:
"הִגִּיעַ הַסְּתָו! הִגִּיעַ הַזְּמַן לָלֶכֶת לַגַּן!"
וְהִמְשִׁיכָה לָעוּף לְמַעְלָה, גָּבוֹהַּ לַשָּׁמַיִם.
בְּאוֹתוֹ עֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵּׁינָה,
הֵכִינָה אִמָּא דְּבִיבוֹנִית לְבּוּלִי וּלְדוּלִי שְׁנֵי תִּיקִים,
תִּיק מְיֻחָד לְכָל אֶחָד מֵהֶם,
וּבְכָל תִּיק הִיא שָׂמָה בְּגָדִים, כּוֹבַע
וְלַחְמָנִיָּה טְעִימָה עֲטוּפָה בְּמַפִּית.
בּוּלִי וְדּוּלִי הָלְכוּ לִישׁוֹן
כְּשֶׁהֵם מְכֻרְבָּלִים עַל הֶעָנָף לְיַד אִמָּא שֶׁלָּהֶם.
[...]
בַּבֹּקֶר, עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר, הֵעִירָה אוֹתָם הַסְּנוּנִית
בִּשְּׁרִיקָה נְעִימָה.
[...]
אִמָּא דְבִיבוֹנִית נָתְנָה אֶת יָדָהּ הָאַחַת לְבּוּלִי
וְאֶת יָדָהּ הַשְּׁנִיָּה לְדוּלִי,
וּשְׁלָשְׁתָּם הָלְכוּ לַגַּן שֶׁל גְּבֶרֶת תַּחֲשָׁה.
[...]
מגיע רגע הפרידה המרגש (כן, זה יכול להיות גם ככה!)....
אִמָּא חִבְּקָה אֶת בּוּלִי וְאֶת דּוּלִי
וְאָמְרָה לָהֶם: "שָׁלוֹם, חֲמוּדִים שֶׁלִּי!"
בּוּלִי וְדּוּלִי נָתְנוּ יָד זֶה לָזֶה,
פָּתְחוּ בְּיַחַד אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנְסוּ בְּיַחַד לַגַּן.
גְּבֶרֶת דְּבִיבוֹנָה חִבְּקָה אֶת בּוּלִי.
"בֹּקֶר טוֹב, בּוּלִי!" הִיא אָמְרָה לוֹ בְּשִֹמְחָה.
וְאָז הִיא חִבְּקָה אֶת דּוּלִי וְאָמְרָה לוֹ בְּפָנִים מְאִירוֹת:
"בָּרוּךְ הַבָּא אֶל הַגַּן שֶׁלָּנוּ, דּוּלִי. עַכְשָׁו אַתָּה דְּבִיבוֹן גַּן אֲמִתִּי!
וְאַתָּה, בּוּלִי חָמוּד – לְךָ יֵשׁ עַכְשָׁו אָח קָטָן בַּגַּן,
וְזֶה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה כְּבָר דְּבִיבוֹן גַּן מַמָּשׁ גָּדוֹל."
[...]
דּוּלִי הָיָה מְאֻשָּׁר מְאֹד.
"עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל וְהוֹלֵךְ לַגַּן כְּמוֹ אָח שֶׁלִּי,"
הוּא אָמַר בְּגַאֲוָה לְכָל מִי שֶׁפָּגַשׁ בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.
וּבֶאֱמֶת, דּוּלִי כְּבָר גָּדוֹל. [...]
