למה עצוב שאולי יבטלו את דואר המכתבים?

אתמול שמעתי שיש מחשבות לבטל את דואר המכתבים בעתיד האולי לא רחוק. אני לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל זה העציב אותי מאוד.

למה זה העציב אותי כל כך?

מה שעשיתי בדואר באותו יום היה להביא למשלוח ספר ומכתב לילדה בכיתה ג' ששלחה לי לפני שבוע מכתב אמיתי שכתבה לי בעצם בסוף כיתה ב'... המכתב נשלח אליי בדואר במעטפה עם בול צבעוני. במכתב היא סיפרה לי – בכתב יד! – כמה שהיא התלהבה מהספר "הרפתקאות הילדים מכפר הערפל".

המכתב היה של אבישג מבית קשת ולשמחתי היא ואמה הסכימו בשמחה לפרסם אותו בבלוג שלי.

התרגשתי מאוד לקבל ולקרוא את מכתבה.

אם לא יהיה דואר, היא – ועוד ילדים וילדות שכותבים לי לפעמים – לא יוכלו לכתוב לי יותר.

הזמנה לילדים לכתוב לי

בכל אחד מספרי "הילדים מכפר הערפל" (שהם לגילאי 7 – 13, כלומר לגיל שכבר לומדים לכתוב) רשמתי כך:

"ולמה שלא ישלחו לי במייל או בוואטסאפ?" תשאלו...

כי זה לא אותו הדבר !!

לעשות מאמץ לכתוב על נייר, לארוז מעטפה, לכתוב את כל הכתובת בלי שגיאות, לחכות שהמכתב יגיע ליעדו (וזה לא קורה מייד!) ולייחל לתשובה אמיתית בכתב יד מן הסופרת – להמתין לה בציפייה מדי יום (ובמקרה זה, לקח לתשובתי 14 ימים להגיע! אולי הדואר עמוס בכל זאת... ואולי כתב היד שלי זקוק לשיפור... )

כל התהליך הזה – שהיה פעם אירוע של ממש בחיינו – אולי יתבטל ולא יהיה עוד...

ברור שזה מילא אותי בעצב. ולא רק בשבילי – אלא גם בשביל כל הילדות והילדים שלא יזכו יותר לחוות חוויה כזאת.

ולמה מייל או וואטסאפ זה לא אותו הדבר?

כי זה לא!

כי הם "אינסטנט" ומקצרים באופן מלאכותי תהליך אנושי רגשי, שטוב לו שיהיה איטי – לחשוב, לכתוב, למעֵן, להדביק בול, לשלוח, להמתין, לצַפּות, להתאכזב קצת... ויש לקוות שבסוף – לקבל ולשמוח שמחה גדולה!

בולים זו חוויה אסתטית אחרת לגמרי מסמיילים ואמוג'ים...

וכי אין בהם חוויה אסתטית-ערכית, ובעיקר השילוב ביניהן.

לפחות לא באותה מידה.

וכי האמצעים האלקטרוניים לא מאפשרים לנו, מבחינה רגשית, להתמקד ולהתייחס לתקשורת עם אדם אחד מיוחד בלבד.

כשאני נכנסת לתיבת המייל שלי ורואה את עשרות ההודעות שנקראו ולא נקראו, החוויה המיידית היא של הצפת מידע, של דרישה לענות מייד, כי הצד השני יודע שקיבלתי את המייל, ולא נעים לי לא לענות, (ויש סיכוי טוב שאם לא אענה מייד, אקבל במקביל הודעת וואטסאפ – "ראית את המייל ששלחתי כרגע?" 😊 )... אז זו גם תקשורת במקביל בכמה ערוצים – מאוד רחוק מההוויה השלווה, הרגועה והשקטה שאנו מייחלים אליה, וצריכים בעצם להשאיר את אמצעי התקשורת שלנו מאחור כדי ליהנות ממנה אפילו לבוקר או ליום אחד או לחופשה נדירה – והרי גם אז כבר קשה לנו לכבות את המכשירים שלנו, כי התרגלנו כל כך...

אם רואים מייל אישי בין מיילים עסקיים, הוא נוטה ללכת לאיבוד ויזואלי...

ואם רואים בין שלל המיילים העסקיים אחד שהוא אישי יותר, הוא נוטה ללכת לאיבוד ויזואלי בין כל השאר, וה"אנרגיות" העסקיות/סידוריות/בירוקרטיות שמסביבו אופפות אותו... אחרי הכל, מה כבר מיוחד בו? אותה שורת נושא שחורת צבע, אותם תאריכי משלוח והגעה, אותן כותרות מייל עם כל מיני סימנים...

ברור, אני חייבת למייל ולוואטסאפ – ההמצאות הגאוניות הללו – הרבה מן ההצלחה הארגונית שלי, אם לקרוא לזה כך. בזכותם אני יכולה לקיים תקשורת שוטפת עם סוכנויות תרגום ולקוחות, לאשר ולקבל עבודות ממרחק תוך רגע.

בזכותם אני יכולה לנהל משא ומתן מהיר, בלי לחכות שבועות ארוכים לתשובה.

ואני מקלידה כל כך מהר, ב-10 אצבעות ועל עיוור (השקעתי בגיל 13 זמן ומאמצים ולמדתי מסבתא שלי הקלדה עיוורת על מכונת כתיבה...), שבאמת שתוכנת המייל האלקטרוני מעלה את רמת היעילות שלי לשחקים!

אבל לא זו צריכה להיות, לדעתי, החוויה של ילדה שקוראת ספר או מכתב.

האם ספרים פיזיים ייעלמו עוד מעט מהעולם? ומה עם ההיבט האקולוגי?

איש אחד אמר לי לאחרונה, שגם ספרים הפיזיים הרי עוד מעט ייעלמו מהעולם. המטרה שלו הייתה למכור לי שירותי ספרים דיגיטליים... כיוון שאני לא אוהבת שדוחקים בי, והוא דחק מאוד שוב ושוב, לקחת שירות שגם עולה הרבה כסף, כתבתי לו שאני לא מאמינה בזה, וסגרתי עניין; אם כי אני יודעת שבכל מיני מצבים, וכשנוסעים בדרכים ובחו"ל עם מעט מזוודות, ספר דיגיטלי יכול להיות הצלה (וכמה מספריי באנגלית כן נמצאים באמזון גם כספר kindle, בדיוק למצבים כאלה... )

אבל ברור לי שהסוגיה קיימת. האם נכון אקולוגית להמשיך לקרוא ולכתוב ספרים ומכתבים על נייר, כשיערות האמזונס ואחרים הולכים ונכחדים בשל כריתת עצים?

הנושא מטריד אותי, וזו סוגיה שבהחלט מעוררת בי קונפליקט. אין לי ספק שהייתי רוצה מאוד שהדואר ימשיך לפעול, שימשיכו להיות ספרים אמיתיים מוחשיים לילדים – וגם שהיערות באמזונס ישובו לשגשג! (עולה בי פתאום זיכרון שבתקופות מסוימות כתבו וציירו בכלל על אבן! איזו תמונה חזקה נוכח הקונפליקט שלי... !)

ואולי תעשיית הנייר מבוזבזת על אינפלציה במידע?

דעתי האישית לגמרי היא שהבעיה האמיתית נעוצה במובנים רבים בכך שתעשיית הנייר כל כך מבוזבזת על מאסות עצומות של חומר פרסומי מכל מיני סוגים, "אינפלציה במידע" שהנפש בכלל לא יכולה להכיל בכמויות כאלה – ואז ברור שלא נותר מקום לשמחות הקטנות, לאותם דברים שההיבט הרגשי והחווייתי שלהם הוא מאותן חוויות שנותנות – או נתנו עד לא מזמן – את הטעם והניחוח של החיים...

אין לי פתרון לשאלות העולם הגדולות, או שאין מי שיקשיב לפתרון שיש לי...

אני כן יודעת, שכל עוד ילדות וילדים יכתבו לי מכתבים, אני אשיב להם במכתב כתוב בעיפרון צבעוני או בעט, על נייר אמיתי, ואשתדל להוסיף להם איור או ציור קטן.

ואם יתבטל הדואר, אז כנראה אדע אפילו פחות מהיום, עד כמה ילדים באמת נהנים מקריאת הספרים שלי... או שאצטרך למצוא דרך להיפגש איתם פנים אל פנים ולשוחח איתם...!

(למי שרוצה שילדיה יכתבו לי ויקבלו תשובה, הנה כתובת דואר אמיתית:

תומר רוזן גרייס, קיבוץ הרדוף 1793000, ד.נ. המוביל).