איך תחצה הנימפית הקטנה את הכביש? -
קישור להורדת הסיפור בגרסה להדפסה נמצא בסוף העמוד.
סיפור וציור © תומר רוזן גרייס.
נימפית הפרפרית הקטנה התעוררה בוקר אביב אחד על צמח החלמית שלה והתרגשה מאוד – כי השמש זרחה והיה זה יום אביבי!
נימפית התרגשה מאוד לקראת האביב, כי היא ידעה שבאביב היא תצטרך לעזוב את ביתה על שיח החלמית ולעוף רחוק רחוק צפונה. נכון שהיא תעוף גם עם אמא ואבא שלה, עם אחיה ואחיותיה ועם עוד הרבה פרפרים, אבל בכל זאת, יהיה מרגש מאוד לעוף בפעם הראשונה רחוק מהבית. "מתי זה כבר יקרה?" שאלה הנימפית את אמא פרפרה, והתאמנה בינתיים לעוף ברחבי הגינה. "עוד מעט, כשיתחמם עוד קצת," ענתה אמא פרפרה. "כולנו נעוף צפונה לפני שיהיה לנו חם מדי..."
בכל בוקר התעוררה נימפית משנת הלילה שלה על החלמית ותהתה אם היום המרגש כבר הגיע.
והנה, בוקר אחד עם שחר התעוררה נימפית הקטנה מוקדם במיוחד ומייד הבינה שזה קורה! שהנה, בא היום הגדול! מסביבה התעופפו המוני פרפרים ופרפרות וגם אחיה, אחותה, אביה ואמה התעופפו סמוך אליה וקראו לה, "בואי, בואי נימפית קטנה, היום אנחנו עפים צפונה!"
נימפית עפה בתוך מעין ענן יפהפה של פרפרים הלאה, הלאה לעבר הרי הצפון הרחוקים. היא התעופפה מעל גבעות ועמקים, ובכל פעם שהתעייפה, עצרו כל פרפרי המשפחה שלה, נעמדו על שיחי פרחים ושתו צוף מתוק. הם חיכו עד שנימפית תנוח קצת ואז התעופפו להם שוב בתוך ענן הפרפרים היפה.
נדודי פרפרים נמשכים ימים רבים, וכך גם נדודיה של נימפית הקטנה. כמה יפים היו הפרחים, השיחים והעצים החדשים עטופי הפרחים שעליהם עמדה נימפית ושתתה מהם צוף בטעם שונה ממה שהכירה לפני כן! וכמה יפות היו הגבעות וכמה נעימים העמקים שמעליהם היא התעופפה !
אך הנה יום אחד, תוך כדי מעוף, נבהלה נימפית מאוד. היא ראתה מולה, הולך ומתקרב, משהו שלא ראתה עד אז – משהו שחור ורחב וארוך... כל כך ארוך, שהוא נמשך מקצה אופק אחד ועד קצהו, ונימפית ראתה שהיא תצטרך לעוף מעליו כדי לעבור אותו – וזה הפחיד אותה מאוד! ועל המשהו הזה זזו דברים גדולים כאלה שנהמו בקול מפחיד. לא היה זה זמזום דבורה ואף לא קריאת העורב – הייתה זו נהימה חזקה ושואגת ולא נעימה, ונימפית הקטנה התעופפה במעגל, פנתה ועפה שוב לאחור!
אמא פרפרה, אבא פרפר ואחיה ואחיותיה ראו שהיא חוזרת אחורנית וכמובן פנו גם הם ועפו אחריה לראות מה קורה לה. "חכי, נימפית קטנה, חכי!" הם קראו לה, "עצרי רגע! למה חזרת לאחור?"
"אני לא רוצה לעבור את הדבר השחור הגדול הזה!" בכתה נימפית. "אני פוחדת ממנו! הוא נראה לי רע ומפחיד ואני לא רוצה לעוף מעליו!"
"איזה דבר שחור? הכביש?" שאל אותה אבא פרפר.
"כן, זה בטח הכביש," אמר אחיה הפרפר הגדול, ואחותה אמרה לה, "אל תהיי פחדנית, לא יקרה לך כלום מהכביש הגדול, כבר עברתי אותו בשנה שעברה!"
אבל נימפית בכתה והמשיכה לעוף דרומה. "אני לא אעבור אותו! אני לא רוצה! הוא מפחיד ויכול לעשות דברים לא טובים לפרפרים! מה אלה כל הדברים המפחידים שזזים עליו כל כך מהר?"
"אלה רק מכוניות, חמודה שלי," אמר לה אבא פרפר.
"מכוניות? זה לא נשמע לי דבר טוב לפרפרים בכלל, ואני לא חוזרת לשם!" התעקשה נימפית. "אני בטוחה שיכול לקרות לנו משהו לא טוב בכביש הזה!"
כשהם שמעו זאת, אבא לא ענה, ואמא לא ענתה, ואחיה ואחותה לא ענו לה. הם המשיכו לעוף ליד נימפית הקטנה בשתיקה, כי כולם נזכרו באותו הדבר.
"למה אתם לא אומרים כלום פתאום?" שאלה נימפית הקטנה.
"כי את צודקת, חמודה שלי," השיבה אמא פרפרה. "בשנה שעברה באמת קרה משהו לפרפרים בכביש. נסעו שם משאיות גדולות כל כך מהר ש... שהרבה פרפרים נפצעו. זה היה עצוב מאוד!"
"נכון, וכל הנימפיות התחילו לדבר על איך למצוא אולי דרך אחרת, שביל אחר לעבור בו..."
"אז בואו נמצא אותו עכשיו!" אמרה נימפית, "אחרת אני חוזרת לדרום, לא איכפת לי! אני אמצא לי צמח אחר לחיות עליו, העיקר שלא אצטרך לחצות את הכביש!"
כל הזמן הזה, נימפית ומשפחתה עפו בכיוון ההפוך לכל שאר הפרפרים והפרפריות מסביבם. הם קצת נתקלו בהם לפעמים, כי האוויר היה צפוף ומלא פרפרים ופרפריות יפהפיים.
לכן גם היו הרבה פרפרים ששמעו את מה שאמרה נימפית הקטנה, והם התחילו לדבר על זה עם פרפרים שלידם ומסביבם, ועד מהרה דיברו המון פרפרים על זה שנימפית הקטנה לא רוצה לעבור את הכביש כי הוא מסוכן!
לפתע הרגישה נימפית שמשהו סביבם השתנה. "הי, תראו, פתאום כולם עפים בכיוון שלנו!" היא קראה בחדווה. "נראה לי שהם מצטרפים אלינו!"
וזה היה נכון. השמועה על נימפית הקטנה, שהייתה גם פחדנית וגם אמיצה, התפשטה ברחבי כל הפרפרים הנודדים. נימפית פחדה אמנם מן הכביש הגדול – אבל הפחד שלה הרי היה מוצדק! היא הייתה אמיצה מאוד להודות שהיא פוחדת! והיא גם הייתה אמיצה ללכת נגד זרם הפרפרים המתעופפים צפונה – ולעוף דרומה.
המוני פרפרים ופרפריות ששמעו מה שעשתה נימפית החליטו להצטרף אליה ולחפש דרך אחרת להתעופף צפונה. המשפחה של נימפית כבר לא היו לבד – המוני פרפרים באו איתם! הם עפו הרבה מאוד זמן, ירדו לעמק אחד והגיעו עד נחל שפרחים רבים סביבו. היה נעים לשתות צוף מן הפרחים שליד הנחל, והוא לא היה מפחיד בכלל. אחרי שנחו המשיכו הפרפרים והפרפריות לעוף מעל הנחל והמשיכו עוד ועוד, הלאה והלאה. הם עפו לראש גבעה אחת ושוב ירדו בעמק. הם פשוט עפו בכל מקום שבו הם לא ראו כביש שחור. הם עפו מעל דרכי עפר ושדות, מעל גבעות ותלוליות, ובלילה הם ישנו על העלים של שיחים וחלמיות.
אחרי ימים רבים, הם הגיעו צפונה. הם מצאו להם אגם קטן והתיישבו מסביבו – ושם החליטו להישאר. היו מסביבו המון שיחי חלמית פורחים בצבעי סגול ולבן, ונימפית רצתה להישאר שם כי הם נראו בדיוק כמו הצמח שעליו גרה בבית שלה בדרום לפני שהם יצאו לנדודים.
הקיץ היה נפלא, וכמה נהדר היה להכיר את השדה הנאה ואת האגם ליד ביתם החדש!
נימפית הקטנה הכירה המון חברים וחברות פרפרים ופרפריות, ושיחקה והתעופפה איתם כל הקיץ. וכולם אהבו אותה כי היא הייתה זו שהובילה אותם אל המקום הנפלא הזה, שיהיה ביתם עד שיגיע הזמן לנדוד בחזרה דרומה, לפני שיהיה להם קר מדי.
מוזמנות להדפיס ולספר לילדיכן. אשמח לתגובות ושיתופים!
