top of page

הטבלן הקטן והנמייה האפורה


מכורבלת במיטת הברזל עם המיטה הנמוכה הנשלפת מתחתיה, אבא שלי יושב לידי על שפת המיטה ומספר מדמיונו. קולו חם ומרגיע, הוא מספר על הטבלן הקטן שחי באגם הקטן ליד המעיין. אבא, זהר רוזן ז"ל, גדל בעמק חרוד למרגלות הגלבוע, בקיבוץ עין חרוד. מדי לילה שָבוּ הסיפורים בהמשכים – על הטבלן הקטן והנמייה האפורה. שום דבר בקולו לא היה מפחיד כשסיפר על הנמייה, המתח סביבה בא לגמרי מתוך הסיפור – היא הייתה חלק מן הטבע שסיפר עליו, נוף ילדותו ונעוריו – ואולי עוד חוויות שלא ידעתי עליהן – והסיפורים עצמם נבעו לגמרי מדמיונו.


אני לא זוכרת מה קרה בעצם קרה בסיפורים. אבל אני זוכרת את הדמויות והחוויה שהפכה כל כך חלק ממני, של הקשבה לסיפורים מן הדמיון, שאין לדעת איך יסתיימו ומה יקרה בסיפור הערב, וגם אין דרך לדעת זאת, אם אבא לא יספר לי. קראתי עצמאית מגיל מוקדם מאוד, אבל זה היה סיפור אחד שאותו לא יכולתי לקרוא – הסיפור בהמשכים שאבא סיפר לי מדמיונו בעל פה, על הטבלן הקטן והנמייה האפורה.

לימים, כשהייתי בת 28 בערך, כשמונה שנים לפני שחשבתי בכלל על לכתוב ספרי ילדים בעצמי, שאלתי אותו, "אבא, למה שלא תכתוב את הסיפורים האלה ונוציא אותם לאור?" היה שם געגוע עמוק לאותה חוויה עוטפת ומרגיעה, וגם למתח המאוד מעודן של הציפייה למה שיקרה בסיפור הערב. אלה היו סיפורים מאוד מותאמים לגילי, לא היה בהם שום דבר מפחיד מדי או מבוגר מדי. הם היו תמימים וטבולים בדמיון ובטבע, עם התכוונות מאוד נכונה לילדה ששמעה אותם. רציתי שיהיה אותם לאחרים, וגם רציתי שאבא שלי יהיה חשוב ויהיה ספר על שמו. הוא ענה לי במשיכת כתפיים, שהוא כבר רחוק מהם ולא יוכל לכתוב אותם. (באותה תקופה, הוא עסק הרבה בכתיבת שירה). התאכזבתי.


אחר כך, כאמא טרייה, באופן הכי טבעי בעולם התחלתי לספר את הסיפורים על הטבלן והנמייה. אלה לא היו הסיפורים של אבא, כי לא זכרתי עוד מה בדיוק קרה בהם. המעיין הקטן השתלב בדמיוני עם האגם המתוק עם הברווזים וצבי המים בעיר ברן, שבה גרתי חמש שנים, ושלידו ביליתי שעות רבות וקסומות. סיפורים מהדמיון לא צריכים להיות מדויקים לגמרי מכל בחינה – יש להם חיים משלהם. וכך שבה הנמייה האפורה והפכה לדמות חיה בסיפור, ולטבלנים הקטנים הצטרפו ברווזים – וגם ברבורים מן הנהר. סיפור הצטרף לסיפור, וברבות הימים התחלתי להעלותם על הכתב. האיורים באו הרבה אחר כך – אבל התמונות של המתרחש היו לגמרי חלק מן הסיפורים כשסיפרתי אותם, כתמונות שחיו בדמיוני, וכשזה כך – ילדים חווים זאת. בדמיונם המתפתח קורה הכל, לכן כל כך חשוב, בעיניי אילו תמונות דמיונם מקבל, בעיקר בכל הגילאים הצעירים מאוד. אז סיפרתי. לא מטלפון ולא מטלוויזיה – פשוט סיפרתי. המצאתי את כל הסיפורים מחדש, והסיפור חי אצלי כמו שאני יודעת שהוא חי בדמיונו ובליבו של אבי, כשהוא סיפר אותו לי, לאחי ולאחיותיי.






צפייה 10 תגובות