על ספרי החדש "אגם הטבלנים"
בהשראת סיפורים שסיפר לנו אבא מדמיונו בילדותנו.
אבי, זהר רוזן (רוזנבלט) (או "זוריק", ככינויו בשנות ילדותו ונעוריו), בן עין חרוד, גדל בעמק יזרעאל עד נישואיו בגיל 36, ולאחר מכן חי עם משפחתו במשך שנים במושב אמירים שבגליל העליון, משם בגיל מבוגר עבר לקיבוץ הרדוף.
נופי העמק, הר הגלבוע ומעיין חרוד האהובים עליו היו ההשראה לאינספור סיפורים שהיה מספר לנו, ארבעת ילדיו (בנו ושלוש בנותיו), לאורך כל ילדותנו לפני השינה. אני כבתו הבכורה זכיתי אולי לשמוע את הסיפורים האלה זמן ארוך ביותר – והיו אלה מן השעות היפות שאני זוכרת מילדותי באמירים, השעות הללו לפני השינה, מכורבלת בשמיכה ושומעת שוב ושוב את הסיפורים על הטבלן הקטן באגם, על הנמייה, על הברווזים וקני הסוף, וכפי שהזכיר לי אחי – ואולי היה זה רק הוא ששמע עליו – גם על הסוס הלבן המסתורי שהגיע לסביבת האגם.
לאחר שנים רבות, כאשר חי בהרדוף וכתב את ספרי השירה שלו, שאלתי אותו פעם מדוע שלא יכתוב את הסיפורים האלה ויוציאם לאור. הוא ענה אז שהוא כבר "רחוק מן הסיפורים" ולא יוכל לעשות זאת.
עברו שוב שנים. כאשר נולדו ילדיי, התחלתי באופן טבעי לספר להם סיפורים מדמיוני, ממש כפי שסיפר לנו אבא בילדותנו. לאחר מכן באה תקופה שבה כתבתי את הסיפורים ואיירתי אותם עבור ילדיי, ובהחלטה שגמלה בי לפתע, החלטתי להדפיסם ולהוציאם לאור כדי שייהנו מהם עוד ילדים.
הסיפורים, במיוחד הראשון שבהם אודות טונסי ומירלי הסנאים הקטנים, קיבלו השראה גם מן השנים הארוכות בהן שהיתי באנגליה ובשווייץ, מיערות-עד עבותים ונהרות עמוקים וקרים, ואגמים שהיו קופאים בחורף לקרח. אולם אותם סיפורים מן המעיין הקטן בעמק חרוד נתנו לי השראה לספּר גם אותם לבניי הקטנים. כמובן שאת רוב העלילות הקטנות שטווה אבי לא זכרתי בדיוק, והוא אף מעולם לא נתן שמות לחיות הקטנות שעליהן סיפר. והנמייה האפורה, שהסתובבה בין קני הסוף שסבבו את האגם, הביאה אמנם מתח לסיפור, אולם כילדה, מעולם לא הפחידה אותי באמת.
אני חוששת שלבניי סיפרתי את סיפורי הנמייה באופן קצת יותר דרמטי, אולם כאשר ניגשתי לכתיבה וביקשתי להביא את הסיפורים אל הכתב עבור אחייניי הקטנים, הבנתי שעבור ילדים קטנים, הנמייה מוכרחה לשוב להיות מה שהייתה כאשר אבי סיפר עליה – חלק מן הטבע והחיים, יצור שאפשר אפילו לאהוב, אם כי ממרחק בטוח... נתתי שמות לדמויות, והוספתי חוויות רבות שנחקקו בזיכרוני מחיי כנכדה של סבתא פנינה בעמק חרוד – כמו הברבורים השחורים והלבנים שראיתי פעם בניר דוד וממש התאהבתי בהם. הסיפורים שנוצרו הם שלי, אולם כפי שכתבתי – הם סופרו ונכתבו בהשראת סיפוריו של אבי. כמה בת מזל הייתי, כילדה שאהבה לכתוב ולקרוא מגיל צעיר מאוד, שמי שלימד אותי לכתוב ביושבי על ברכיו ומפצירה בו שילמדני, היה אבא שלי, ושדמיונו של אבא והדרור שנתן לו להתבטא, ראשית בסיפור סיפורים לנו ילדיו, ולאחר מכן בציור, בכתיבת שירים, בהמצאת המצאות ובשמיעה אינסופית של המוסיקה הקלאסית שכה אהב, פתחו בפניי את דרך היצירה האמנותית כִּשביל-חיים אפשרי ונפלא.
אני כל כך מקווה שאתם וילדיכם תאהבו גם אתם את הסיפורים על לָנִי הטבלן ונָלי רעייתו הטבלָנִית וחבריהם החביבים רזי ורוזי הברווזים וזוג הברבורים האציליים באגם הטבלָנִים.
תומר רוזן גרייס
הרדוף, 2022
