מהו סיפור מלא חיים?

סיפור מלא חיים - מהו?

סיפור מלא חיים הוא סיפור שנוצר מתוך תמונות חוויה פנימיות ומכיל אותן. כלומר, הוא נכתב או מסופר מתוך איזו כוונה פנימית ולא כסתם להטוטי מילים. גם אם באופן לא לגמרי מודע, מי שמספר סיפורים מלאי חיים מבקש להביא לילד ולילדה חוויה פנימית מיטיבה, שבונה משהו בעולמו הפנימי וגם מלמדת משהו על העולם שבו הם חיים, על הטבע, על חיי המשפחה והחברה, ועל ערכים משמעותיים שיש בהם כדי לפתח בהדרגה גם את הצד המוסרי בנפש.


כל המאפיינים הללו יכולים להתקיים גם בתוך סיפור מורכב בהמשכים – וגם בתוך חרוזים פשוטים לילדים! זו הסיבה שחרוזים מסוימים נחרטו כל כך בזיכרון ומעוררים מייד חוויה פנימית, תמונת דמיון פנימית שנטבעה בנו עוד מילדותנו – והרי אלה תמונות שממש "בונות תרבות" בתוכנו... על אחת כמה כשהם הולחנו וקיבלו מנגינה. קחו, למשל, את "הדואר בא היום / באוטו האדום / ולי הביא מכתב קטן / מכתב עם בול...." שנכתב והולחן על ידי נעמי שמר.[1] בשביל מי שגדלו ביישובים קטנים עם ה"דואר נע", או בלשון הילדים "האוטו דואר" האדום הוא חוויה בלתי נשכחת שעולה מייד בזיכרון, והמילים "הדואר ממהר / וטס מן החצר..." מעלה תמונה חיה לגמרי בדמיון (ואכתוב על כך עוד משהו בפוסט הבא).

מהו ההבדל בין סיפור מלא חיים לבין חיבור, הרצאה או ערך אנציקלופדי?

ההבדל הוא שהאחרונים מביאים עובדות, ניתוח ופרשנות, ופונים קודם כל לשכל ולחשיבה.

סיפור מלא חיים אינו "חיבור אקדמי לילדים", אלא עליו לפנות בראש ובראשונה אל החוויה, ולהביא כל מסרים דרך החוויה הרגשית באופן לא שכלתני, שכן אז הם יחדרו עמוק יותר ויוכלו להביא לשינוי אמיתי, לתרום באופן משמעותי יותר להתפתחות הפנימית של הילד.

כמו ששיר או יצירה מוסיקלית עושים שימוש ברכיבים, מבנה והיגיון חשיבתיים, אך במיטבם הם פונים קודם כל לרגש ולחוויה ופועלים דרכם כדי ליצור חוויה מסוימת אצל המאזינים – חוויה המסוגלת להביא להתרוממות רוח או לעצב, לשמחה ואפילו לרצון לפצוח בריקודים! – כך על סיפור מלא חיים לפנות אל החוויה, לכוון אל החוויה שתתעורר אצל הילדים בעת ההאזנה לסיפור.


סיפורים מלאי חיים – חיים לנצח !...

זה מה שהופך סיפורי ילדים מוצלחים ל"קלאסיים", לכאלה שמחשיבים אותם לטובים באמת – לכאלה שהורים, מורות וגננות ישובו ו יספרו אותם לנצח לילדיהם... לא בכדי הפכו החרוזים לפעוטות של פניה ברגשטיין לאהובים כל כך על הורים וילדים כאחד – הם כל כך מלאי חיים שבשיר כמו "ניסע אל השדה" מתעוררת בנו דרך מילים פשוטות לכאורה חוויה שלמה וחיה של אותה נסיעה אל השדה על הטרקטור בקיבוץ... כמה רענן העשב, כמה התרגשות יש בילד הנוסע לשדה על הטרקטור, כמה געגועים לאוויר ולמרחב הפתוח של השדה גלומים בחרוזים אלה!


ניסע אל השדה

רחוק רחוק רחוק...

ניסע אל השדה והוא ירוק ירוק...

(מתוך: פניה ברגשטיין, "ניסע אל השדה", ספריית פועלים – הקיבוץ המאוחד)


הסיבה שבגללה אני רוצה לנסות לאפיין מהו סיפור מלא חיים אינה כדי לתת איזו הגדרה מילונית ממצה עבורו – אלא כדי לחלוק איתכם יסודות שאני אישית חווה כמשמעותיים. חשוב בעיניי, בעיקר נוכח השפע המגוון והלא תמיד בריא ומיטיב של אמצעי בידור לילדים, לעורר אצל אימהות ואבות מודעוּת ותחושה בריאה לגבי סיפורים שהם טובים ומיטיבים לילדות וילדים.

חשוב לי מאוד להבהיר, שאני לא מתכוונת כלל לומר שיש רק סוג סיפור אחד ויחיד שהוא "מלא חיים", ושכל סיפור מסוג אחר הוא פסול, לכאורה. זה לא נכון כלל! יש סיפורים רבים ושונים, מארצות ובשפות שונות, לגילאים שונים ועל ידי מחבּרים שונים, שהם סיפורים שוקקי חיים שיעניקו לילדים ואף להורים שיקראו אותם חוויה מיטיבה עד מאוד!




להמציא או להקריא?

ברור לי גם שלהמציא סיפורים מן הדמיון זה לא משהו שכל אחד ואחת ירצו או ירגישו מסוגלים לעשותו, (גם אם לדעתי, זו יכולת שטמונה בכל אדם, וזה משהו שהייתי רוצה מאוד לעודד הורים לעשות).

כמו כן, במציאות של החיים, הרי הרבה פעמים אנו משתמשים במה שיש לנו. גם סיפור לא מושלם, אך חביב, שמסופר על ידי הורה אוהב וסבלני, המעניק חום וביטחון, יכול לתת לילד ולילדה חוויה מאוד נעימה ומיטיבה, ואכן זה קורה הרבה מאוד, בעת הקראה אוהבת של הרבה סיפורים וספרים הזמינים בשוק בכל מקום, גם אם איכות הסיפור עצמו אינה המעולה ביותר. גם אני עשיתי זאת הרבה. לילדים יש צמא גדול לסיפורים, ולהורים יש מעט זמן אך הרבה רצון לתת להם חוויות נעימות. עצם ההקראה האישית לילדים בעידן שבו יש כל כך הרבה בידור דיגיטלי וויזואלי מן המוכן היא פעולה מלאת חיים ומומלצת ביותר, כל עוד התוכן אינו מאוד-לא-מתאים לילדים (למשל, מפחיד או מזעזע מדי לגיל הילד/ה, מכיל תוכן למבוגרים, וכיוב').

מטרתי היא לחלוק עמכם מחשבות שייתנו השראה ואולי מודעות להיבטים שונים של מה פירוש להעניק לילד חוויה מיטיבה דרך סיפור מלא חיים.

אחת הדרכים היא לספר סיפורים משעשעים, שההומור בהם מתאים להוויית הילד לפי גילו. זה אומר, למשל, שלילדים בגיל הרך ובגילאי בית הספר היסודי רצוי שההומור יהיה פשוט ורענן, ולא ציני או שכלתני, (שלא לדבר על "הומור שחור", שכמובן לגמרי לא מתאים).


קחו למשל את הקטע הבא מתוך "בבולי הבולבול המבולבל", סיפור שכתבתי ואיירתי לפני כ-8 שנים:


בַּבּוּלִי הַבֻּלְבּוּל הִתְבַּלְבֵּל מְאֹד.

הוּא הִתְעוֹרֵר בְּבֹקֶר חֹרֶף אֶחָד בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ עַל הָעֵץ

וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה כְּאִלּוּ הָיָה קַיִץ.

הָיָה חַם כְּמוֹ בַּקַּיִץ.

וּבַּבּוּלִי חָשַׁב... שֶׁבֶּאֱמֶת קַיִץ !

בַּבּוּלִי פָּשׁוּט הִתְבַּלְבֵּל.


אָז הוּא עָף אֶל כְּלִיל הַחֹרֶשׁ וּפָגַשׁ שָׁם חָבֵר שֶׁלּוֹ.

"שָׁלוֹם, נִינִי!" הוּא אָמַר לוֹ.

"אֲנִי לֹא נִינִי, אֲנִי בִּינִי! הִתְבַּלְבַּלְתָּ!" צָחַק בִּינִי.

"מָה, בֶּאֱמֶת? אוֹי, סְלִיחָה, הִתְבַּלְבַּלְתִּי –

אָז אֲנִי עָף לְחַפֵּשׂ אֶת נִינִי," אָמַר בַּבּוּלִי.



כאן עף בבולי מעץ לעץ, ועל כל עץ הוא פוגש עוד בולבול, שהרי נראה אותו הדבר כמו כל הבולבולים, ושואל אותו איך קוראים לו, ומגלה שגם זה אינו ניני חברו!...
לבסוף הוא מגיע לעץ הלימון....


וְהוּא עָף אֵל עֵץ הַלִּימוֹן.

עַל עָנָף שֶׁל עֵץ הַלִּימוֹן יָשַׁב לוֹ בֻּלְבּוּל קָטָן וְנִקָּה אֶת נוֹצוֹתָיו.

"שָׁלוֹם בַּבּוּלִי!" הוּא קָרָא.

"שָׁלוֹם..." אָמַר בַּבּוּלִי. "שָׁלוֹם... אוֹי, עַכְשָׁו כְּבָר הִתְבַּלְבַּלְתִּי לְגַמְרֵי...

אַתָּה. .. בִּינְבִּי?"

"לֹא, מָה פִּתְאוֹם בִּינְבִּי!" קָרָא הַבֻּלְבּוּל הַקָּטָן.

"אָז אַתָּה... נִיבִּי?" שָׁאַל בַּבּוּלִי.

"לֹא! מָה פִּתְאוֹם נִיבִּי?" קָרָא הַבֻּלְבּוּל הַקָּטָן.


"אָז אַתָּה... לִינִי?"

"לֹא, מָה פִּתְאוֹם לִינִי?" קָרָא הַבֻּלְבּוּל הַקָּטָן.

"אָז אַתָּה... בִּינִי?" שָׁאַל בַּבּוּלִי.

"לֹא, מָה פִּתְאוֹם בִּינִי?" קָרָא הַבֻּלְבּוּל הַקָּטָן.

"מָה, אַתָּה לֹא מַכִּיר אוֹתִי?

אֲנִי הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלְּךָ!"

"מִי? נִינִי? אַתָּה נִינִי?" שָׁאַל בַּבּוּלִי בְּתִקְוָה.

"כֵּן, בֶּטַח שֶׁאֲנִי נִינִי, מְבֻלְבָּל שֶׁכְּמוֹתְךָ!" קָרָא הַבֻּלְבּוּל הַקָּטָן בִּצְחוֹק.

"אוֹ, סוֹף סוֹף מָצָאתִי אוֹתְךָ!

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ כְּבָר כָּל הַבֹּקֶר!" קָרָא בַּבּוּלִי.

בֶּאֱמֶת שֶׁכְּבָר הִתְבַּלְבַּלְתִּי לְגַמְרֵי!"


(מתוך: בבולי הבולבול המבולבל, © תומר רוזן גרייס).


וכאן הסיפור ממשיך עד ששני החברים נרטבים בגשם ומסתתרים על עץ הלימון, ובבולי בטוח סוף סוף שאכן עדיין חורף והקיץ עדיין לא הגיע...


כשהקראתי את הסיפור הזה לילדיי (בגיל 6 ו- 8 בערך), והגיע הקטע שבבולי שואל את ניני אם הוא בינבי, או ניבי, או ליני, או ביני... ושוב ושוב קרא הבולבול הקטן, "לא! מה פתאום ביני!? .... לא, מה פתאום בינבי!?" הם פשוט התפקעו מצחוק...

וזה מה שאני מקווה מאוד שיקרה גם לכל שאר הילדים והילדות שישמעו את הסיפור הזה! 😊 😊 😊



[1] ראו כאן.

14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול