לגיל: 5-6
סִפּרה ואיירה: תומר רוזן גרייס
פלפלון הארנבון הקטן, אחיהם של תותית ותלתון, מיהר כל הזמן. הוא רץ וטס לכל מקום הכי מהר שרק אפשר. הוא זינק וניתר – מהר מהר מהר – ממש לכל מקום שאליו הוא רצה להגיע. והוא תמיד רצה להגיע ראשון!
הוא רקע ברגלו, הרעיד את זנבו – וזינק לדרכו! – הופ, הופ, הופ – והגיע ליעדו!
אמא לבונית הארנבונית אמרה לו שוב ושוב להיזהר, אבל פלפלון המשיך למהר!
אחיו תלתון התחנן לפניו – חכה!
אבל פלפלון כבר זינק אל מעבר למעקה!
אחותו תותית ביקשה, "לאט יותר!" אבל פלפלון הארנבון רץ עוד יותר מהר!
וכך הגיע פלפלון הארנבון ראשון לכל מקום!
בבוקר הוא הגיע ראשון לדשא המשחקים, הרבה לפני כל שאר הארנבונים!
בצהריים הוא הגיע ראשון הביתה לארוחת צהריים – והיה יכול לאכול כפליים!
אחרי הצהריים התעורר ראשון מתנומת הצהריים, וקיבל ארוחת ארבע לפני אחיו השניים!
ואז זינק ראשון לצאת לשחק, בעוד תותית ותלתון מתעכבים להם הרחק.
ואז יום אחד יצאה משפחת הארנבונים לטיול. אבא לולבון ואמא לבונית רצו לבקר את דוד ודודה הארנבונים עם ילדיהם הדודנים במחילתם שבקצה המרוחק של היער, מעבר לגבעת העשב הגדולה.
תותית, תלתון ופלפלון היו נרגשים מאוד לצאת לטיול כל כך ארוך. לולבן כמובן רצה לצאת מייד לדרך ולהגיע ראשון – הכי מהר מכולם! הוא זינק וניתר, אץ ורץ מהר, בשביל המוליך אל היער.
"פלפלון, חכה!" קראו תותית ותלתון וניסו להשיג אותו. "פלפלון, עצור!" קראה אמא, "אתה יכול ללכת לאיבוד ביער!"
אבל פלפלון המשיך הלאה.
"פלפלון, אל תגזים!" קרא אבא לולבון, אבל פלפלון כבר לא שמע אותו. הוא התקדם כל כך במשעול היער, שהוא פשוט נעלם מעיניהם של אמא, אבא, אח ואחות.
בדילוגים וקפיצות הוא התקדם בשביל היער, פה ושם ירד מהשביל וקפץ בקיצורי דרך כדי להתקדם מהר יותר לעבר המקום שבו גרו דודניו הארנבונים. אחיו, אחותו, אביו ואמו נותרו הרחק מאחוריו. אמנם הם יצאו כבר לדרך, אך הם טיילו להם בנחת, נהנו מהדרך, עצרו לראות ולרחרח צמחים מעניינים, נגסו וכרסמו בעשבים טריים וריחניים, ופטפטו ביניהם בשפת הארנבונים.
"בטח פלפלון יחזור תכף," אמרה תותית."
"נכון, הוא בכלל יודע את הדרך?" שאל תלתון.
"פלפלון הוא ארנבון נבון," אמר אבא לולבון. "הוא בטח יצוץ פתאום מאיזה כיוון..."
אבל פלפלון לא הופיע – לא עכשיו ולא אחר-כך.
משפחת הארנבונים עברה את חצי היער – ועדיין הוא לא נראה בשום מקום.
וכל כך למה?
פשוט מאוד – כי הוא התקדם כבר הלאה!
בחיפזון ובהתרגשות רבה – הוא רצה כבר להגיע אל הגבעה. נחפז, נרגש, רצה כבר להגיע – וראשון את דודניו הקטנים להפתיע!
וכך, תוך רק שעה קלה – הגיע פלפלון אל הגבעה הגדולה! הוא ידע שבית דודניו בצידה האחר – ולכן בהתרגשות החל במעלה הגבעה לנתר. נשימתו קצת כבדה, כאבו גם שריריו – אך להגיע ראשון היה כל מה שחשב.
כשהגיע למעלה, אל ראש הגבעה – הביט למטה במורד המדרון – כי תלול הוא היה, והעשב חלק – משאריות טל הבוקר הראשון.
אך פלפלון לא נרתע, וזינק במורד – וטח! התגלגל והתהפך לו מייד.
מעד וניגף, נחבל ברגלו,
באבן פגע ונשרט בידו!
פלפלון הקטן התגלגל במדרון,
וחשב לו פתאום שעדיף אחרון – כמה טוב לאחרון, אחרון להיות –
בלי רגליים כואבות וכל מיני שריטות!!
ובכן, פלפלון שלנו הגיע בסוף למטה, אבל הוא נחבט כהוגן, נשרט בלחיו, רגלו הקדמית התעקמה והיא כאבה לו מאוד. הוא נעצר ליד סלע קטן, ורגלו כל כך כאבה שלא היה יכול לקפוץ או לרוץ בכלל!
וכך הוא חיכה שם שעה ארוכה – בלי מים לשתות, הוא היה במצוקה.
מזל שהיה סביבו אחו גדול – והעשב היה רענן וטעים! הוא היה יכול לאכול את העשב ממש לידו.
לפתע שמע קולות ארנבונים מגיעים בקפיצות ובשמו קוראים! "פלפלון! פלפלון!"
פלפלון ויתר אז על כל העניין של להיות ראשון.... הוא רק רצה שיעזרו לו להגיע לבית דודתו, ובעצם הוא רצה בכלל לחזור הביתה. הוא רצה שייקחו אותו לשם ולא יצטרך לרוץ ולקפוץ בעצמו.
הארנבונים ניתרו ודילגו עד שהגיעו לצדו של פלפלון – אלה היו בני דודתו החמודים – גזרון, לפתון וכרובון!
כשראה אותם פלפלון פרץ פתאום בבכי. "כואב לי!" ייבב בשפת הארנבונים, "תיקחו אותי הביתה, אני לא יכול לזוז!"...
"בוא, אנחנו נעזור לך, אומלל שכמוך..." ריחמו עליו דודניו כרובון, לפתון וגזרון. הם הרימו אותו מכל הצדדים וסחבו אותו אל ביתם במחילה שבמורד גבעת העשב הגדולה.
"פלפלון חמודון, מה קרה לך?" קראה דודה ארנבית. "כואב לי!" בכה שוב פלפלון. "איך זה קרה לי? רציתי כל כך להיות ראשון ועכשיו אני באמת ראשון – אבל זה בכלל לא כיף! אני סתם רעב, סובל ועייף!"
דודה ארנבית וילדיה הארנבונים הביאו לפלפלון גזר, לפת וכרוב לאכול ומים לשתות. הוא שכב לו בפינת המחילה וכמעט לא זז. רגלו כאבה לו מאוד.
כאשר הגיעו סוף סוף אמו ואחיותיו, היה פלפלון שקוע בשינה עמוקה.
שבועיים שלמים שהה פלפלון במחילה של דודניו! כעבור שלושה ימים הוא הרגיש מספיק טוב כדי להתחיל לצלוע סביב על רגלו הכואבת, אך עדיין לא היה יכול לקפוץ ולנתר כלל. זה היה קשה מאוד לארנבון שכל כך אוהב לקפוץ, לזנק ולרוץ! הוא נאלץ לצלוע במשך ימים רבים, ורק כעבור שבועיים פחתו כאביו מספיק כדי לצאת לדרכו הביתה.
כל הזמן הזה נשארו אמו, אביו ואחיותיו במחילה שכנה שהייתה ריקה, עזרו לדודתו לטפל בו ושיחקו בסביבה, הם אפילו ניתרו עד הנחל – אבל פלפלון המסכן נאלץ להישאר קרוב למחילה.
כשבסוף חזר פלפלון לביתו, הוא הרגיש מאוד אחרת משהיה קודם, לפני הטיול הגדול הזה. רגלו עדיין כאבה קצת והוא עדיין לא רצה בכלל לרוץ ולקפוץ עליה. הוא הסתובב סביב הרבה יותר לאט מאשר פעם וביקש יותר מאביו לספר לו סיפורים...
ואפילו כאשר רגלו נרפאה לגמרי, הוא נזהר קצת יותר כדי שלא תישבר, קיפץ וניתר קצת פחות מהר, והשתדל להגיע לכל מיני מקומות בזמן – אבל לא מהר מדי.
ומה חשבו על כך אחיו ואחותו הקטנים תלתון ותותית? הם חשבו שככה הרבה יותר נחמד, כי הוא שיחק איתם יותר, רץ פחות הרחק קדימה, והם לא היו צריכים לרוץ ולנתר במהירות עצומה כדי להשיג אותו.
פלפלון החמוד נשאר זריז ואמיץ, אבל הוא היה עכשיו זהיר קצת יותר, ובכל זאת שמח ועליז. הוא הבין שהוא לא חייב להיות ראשון תמיד, מספיק להיות ראשון רק לפעמים, ויותר חשוב שיש לו חברים טובים ועוזרים! מי יודע, אולי בקרוב הוא יצטרך לעזור להם?
להדפסת הסיפור: