מאת: תומר רוזן גרייס
מאמר זה פורסם ב"אדם עולם" ב-5 בינואר 2014
כל מי שהיה פעם אבא או אמא, סבא או סבתא, יודע עמוק בלבו, שמה שאנחנו נותנים לילדים הוא מתנה יקרה מפז עבורם; ושיש בנתינה האינסופית הזאת גם משהו ייחודי וחד-פעמי עבור כל ילד וילד – משהו שבצורתו המסוימת הזאת לא יחזור, אלא יישאר בבחינת המתנה הגדולה ביותר שיכולנו להעניק לאותו ילד, לאותה ילדה. שכן, כדי להיות אדם בריא ויוצר, זקוק כל אדם לפחות לאדם אחד אחר, אשר בינקותו ובילדותו דאג לו, אהב אותו וטיפח אותו. אמירה זו, שיש לה תימוכין מכיוונים שונים ומגוונים, נכונה כמובן עבור כל מה שאנו מעניקים לילד, בכל שעות היממה; אולם הזמנים שאותם אנו מבלים עם ילדינו לפני השינה מקבלים כאן משנה תוקף, שכן אלה הם זמנים שבהם הילד או הילדה זקוקים יותר מכל לתחושת בטחון ואהבה. אלה מבינינו שחסרו בתקופות מסוימות בטחון ואהבה כאלה בכלל – ולפני השינה בפרט – יודעים עד כמה עמוק פגע בהם הדבר, ואילו פחדים וחוסר בטחון עלולים להיווצר בזמנים כאלה. מודעות לעובדה זו יכולה לסייע להורים להעלות את הערנות ביחס לאופייה של שעת ההליכה לישון של הילדים וכן ביחס למבנה, למקצב ולתוכן שהם מעניקים לה.
לשמיעה: שיר ערש "שן ילדי הקט". תרגום ושירה: תומר רוזן גרייס.
הסיפור, הברכה והשירה – כולם חשובים לזמן שלפני השינה. הסיפור – מתאים למעבָר מפעילות היום אל אווירה רגועה יותר של הקשבה. הברכה – יש בה כדי ליצור את הקו המפריד, את הרגע שאחריו, כביכול, החולין מפנה את מקומו לזמן של קדוּשה – חיי היומיום מגיעים לקו גמר זמני והמבט מופנה אל עולם הרוח. ואילו השירה – היא-היא המתאימה ביותר ללוות את נפש הילד אל-תוך השינה. לכל אחד משלושת המרכיבים הללו חשיבות משלו: הסיפור יוצר בנפש הילד תמונות דמיון שיש בהן כדי להובילו אל השינה, ולכן יש חשיבות לבחירת סיפורים בעלי תוכן רגוע ושליו, ללא תמונות קשות או מפחידות. הברכה (או התפילה) מחברת לרגע קט בין פנים הנפש אל עולם הרוח, מנכיחה עבור הילד את מציאותו של עולם רוחי שומר ומגן. ביחד עם נוכחות המבוגר האוהב לצד הילד, החיבור אל עולמות הרוח חשוב מאוד ליצירת הביטחון הנדרש לנפש הילד, כדי לשחרר למשך הלילה את מעטפת הגוף ולנסוק אל מציאות מעודנת יותר – שכן, ההכרח לשחרר את הגוף לזמן השינה עלול ליצור אצל ילדים פחדים וחרדות.
כהשלמה לשני יסודות אלה – הסיפור והברכה – מסוגלת השירה ליצור גשר של ממש אל עולם הרוח. כאשר שרים לילד, נבנה עבורו מעין גשר שעליו יכולה נפשו לעבור בבטחה אל מעבר לסף הערוּת, אל עולם השינה. זאת כיוון שבשירה עצמה, בקול האדם השר, קיים יסוד רוחני. המוסיקה נולדת על כנפי ההשראה, וההשראה המוסיקלית עצמה מגיעה מעולם הרוח (ראה גיליון ). הצלילים – ואולי יותר מכך, המרווחים שביניהם – הם ישויות בפני עצמם, ישויות בעלות אופי על-חושי. ולבורג ורבק סוורדסטרום, בספרה "הדרך לגילוי הקול", מדברת על "ישות הטון" כעל מהות רוחית על-חושית. הדיבור מתרחש לאורך כל היום כולו; אבל שירה לפני השינה של שירים שמיוחדים לזמן זה ביממה, מעניקה לילד או לילדה מרחב ייחודי, שזור בצלילי הקול השר של האם, האב, הסבתא או הסבא – מרחב שמקומו לפני השינה בלבד, ואשר מסייע לנפש הילד או הילדה לזהות את הממשות הקסומה של הכניסה אל עולם הרוח למשך השינה ולשוט לשם ללא פחד, בתוך הצלילים וביניהם, באופן טבעי והרמוני.
להורדת המאמר המלא: