איזה ספר לקרוא?
עודכן: 17 בפבר׳
האם חשוב בכלל איזה ספר מתאים לאיזה גיל?
למה שלא תקרא כל ילדה מה שבא לה, בכל גיל שהוא? למה שלא ימצא כל ילד בעצמו ספר בשבילו – כל ספר שהוא? בחיבור קצר זה אדבר על "לקרוא" ו"להקריא" באותה נשימה – כיוון שההקראה לילדים שעדיין לא קוראים תתחלף בהדרגה בקריאה עצמאית שלהם, אבל החשיפה שלהם לתכנים כאלה או אחרים והבחירה מה לקרוא או להקריא, היא שאלה משותפת לשני המקרים.
אז קודם כל – ברור שחופש הבחירה הוא חלק מקסים בחוויית ההגעה לספרייה או בחירת הספר בחנות. עם זאת, כמה פעמים הביאה אותי היד המכוונת של שלומית, הספרנית החכמה והנעימה, לבחירת ספר ששבה את לבי במשך כל סוף השבוע? או כיוונה אותי לספר שאחרת לא הייתי רואה בכלל?
אמנם ישנן גישות שונות בנושא זה, אך נדמה לי שמשהו משותף לכולן – כולנו רוצים בטובת הילדים והילדות שלנו. כולנו רוצים שיהיה להם טוב, שהם ייהנו, שהקריאה תעשיר את השפה שלהם, את אוצר המילים והחוויות שלהם, ואולי אף תעניק להם קצת מוסר השכל על הדרך – או אולי אפילו כפואנטה העיקרית של הסיפור!
הכתבה הקטנה הזאת, כיוון שהיא ראשונה בנושא ומעין הקדמה, תִלקה קצת בשילוב של כלליות רבה מדי, עם דוגמאות ספציפיות מאוד, וכן בכך שאין בה הצגה מסודרת של אף גישה ספציפית וגם לא מובאות ורשימת מקורות. ראו בה שיתוף במחשבות שמעסיקות אותי מזה זמן רב למדי כאמא וכסופרת לילדים, שנועד לעורר מחשבות גם אצלכם...
הגישה הפנומנולוגית
החוקר והסופר הנודע גֵיתה, שהתוודעתי אל גישתו דרך עבודת הגמר שלי בכיתה י"ב שעברה בהצטיינות (בשנת 1986!), ויצאה לפני כעשר שנים כספר בצבע מלא "מבט אל תורת הצבעים של גיתה" (עדיין ישנם כמה עותקים בודדים למכירה), דגל בשיטה הפנומנולוגית – כלומר, להתבונן בתופעות כפי שהן, מבלי לשפוט אותן, לתת למהותן להתגלות – ולהניח גם לגישתנו לגביהן להתגלות מתוך ההתבוננות. אני מזדהה עם הגישה, במידה מסוימת – אולי כי מטבעה של סופרת להתבונן בדברים קצת מהצד. בעיקר חשוב לי לעורר מודעות לנושא, כי אני סבורה שמודעוּת של ההורים תמיד תביא ליותר נוכחות שלהם בחיי ילדיהם ולכן היא רצויה מאוד. עם זאת, חשוב לי גם להדגיש שהחופש בבחירה חשוב אף הוא, ושהדבר המהותי הוא לנסות לתמוך בילד ובילדה בשלב ובגיל שבו הם נמצאים. אם הילדה יודעת לגמרי מה היא רוצה והולכת לשם, אין מה לעצור אותה. מאידך, אם ילד זקוק לסיוע בבחירת ספר, המודעות של הספרן או הספרנית אל הילד ומה עשוי להתאים לו יכולים לחולל פלאים.
ידוע לי שישנן גישות של מתן חופש מוחלט בבחירה, ולדעתי הן לגיטימיות כמובן, בהסתייגות אחת – שכדאי לדעתי למנוע מילדים לקרוא ספרים בעלי תוכן מיני למבוגרים, תוכן אלים מדי, וכדומה.
אישית, אני חושבת ששילוב בין הַכְוָונה למתן חופש, תוך שמירה מודעת על ילדים מתכנים פוגעניים, יניב בעיקרון תוצאות מצוינות שייטיבו עימם – שכן עצם החוויה של הקריאה וגם המאמץ וההנאה הכרוכים בקריאה חשובים מאוד מאוד לילדים, מהיבטים שונים; וכיום, בעידן המחשבים, הטאבלטים והסמארטפונים, היוטיוב והנטפליקס, אין ספק שבאופן כללי, הזמן המוקדש לקריאה על ידי ילדים ירד פלאים אם לא נעלם לגמרי אצל חלקם.
למה לקרוא בכלל ספרים?
או נשאל כך: מה מפתחת הקריאה אצל הילד והילדה?
* את הדמיון הפָּעיל (וזאת הרבה יותר מאשר צפייה בסרטים!)
* את היכולת להבין טקסט כתוב
* את הבנת שפת האם והשליטה בה
* הבנה ושליטה בשפות זרות (קריאה בשפה שנייה נלמדת)
* ביסוס, שיפור וקידום כתיב ואיות נכונים
* פיתוח החשיבה וההבנה
* הרחבת אופקים, התמצאות כללית בעולם ובתרבות
* פיתוח רגישות אמנותית דרך קריאת סיפורת ושירה
* הנאה ושעשוע – יסוד חשוב ביותר בחיים!!!
* חוש הומור
* הזדהות אישית עם דמויות שמהוות מודל לשאיפה.
* רעיונות לעשייה. (למשל, כשקראתי את הפואמה של ביאליק שמתוארת בה בפירוט ציורי הכנת לביבות, זה גרם לי לרצון עז לנסות להכין לביבות גבינה כאלה – ואכן הלכתי למטבח לנסות!)... כמובן שדוגמאות קלאסיות לכך הם גם ספרים ספציפיים עם השראה לעשייה בתחומי מלאכת היד, בישול ואפייה, ניסויים מדעיים, קסמים וכדומה.
* ובוודאי שכחתי עוד כמה (מוזמנות ומוזמנים להוסיף בהערות)...
גישות שונות לגילאים ולזמנים שונים
אין דבר כזה עיקרון שמתאים תמיד ללא יוצא מן הכלל! צריך להיות קשובים לרגע, למצב, לסיטואציה ולצורך. הרבה פעמים, ילדים יבחרו בספר שהם נמשכים אליו מתוך הצורך הפנימי שלהם באותה תקופה. דוגמאות לכך הן:
* ספרים מצחיקים ומשעשעים
* ספרים עצובים
* ספרים בכיוון מדעי, אנציקלופדיות וערכים בתוכן
* ספרים שנכתבו במיוחד לבנות, וגם ספרים כמו הספר הקלאסי "מ-12 עד 16 – מדריך לנערה המתבגרת" - (יש שאוהבים אותו ויש שלא... אני בגיל הזה דווקא אהבתי, בעיקר עם ההקדשה של סבתא וסבא שלי שנתנו לי אותו באהבה!).
* ספרים שנכתבו במיוחד לבנים
* ספרי חידה וחידוד, תשבצים, תפזורות וכו' – אלה אמנם אינם ספרות, אך בהחלט מעודדים פיתוח אוצר מילים, כתיב נכון והנאה מרובה. (גילוי נאות: זו אחת הסוגות החביבות עליי מגיל צעיר! בעיקר "ספר החידה והחידוד"!)
* ספרים שנועדו לפיתוח תחביב מסוים – למשל, ספרים על טרקטורונים, טיסנאות, סריגה...
* עיתונים. (אישית, ההעדפה שלי היא להימנע מחשיפה מוגזמת של ילדים צעירים לחדשות ולעיתונים, שהרי מדכאים רבים מאיתנו גם כמבוגרים בשל ההתמקדות החד צדדית שלהם בסנסציות מחד ואסונות מאידך, ורבים לצערנו אף חוטאים בחוסר אובייקטיביות, בניגוד גמור לייעודם כשליחים למסירת המצב כפי שהוא...)
בחירת תכני קריאה בהתאם לנטיות אופי
המשיכה של ילדים לספרים מסוימים יכולה לבוא מתוך נטיות אופי, כמו למשל הזדהות עם סבל – זה משהו שיש בהחלט ילדות וילדים עם נטייה יותר גדולה אליו מאשר אחרים, שיעדיפו להימנע מקריאה על אנשים שסובלים. ילדים אחרים, אחרים בעלי נטייה יותר שכלתנית, ייהנו הרבה פעמים מוקדם יותר מספרים עם הומור שנון, כולל קומיקס וכיוב'. אישית, ביליתי שעות על גבי שעות בקריאה חוזרת מהנה ביותר של הספר "הרשלי מאוסטרופול", שעמד אצל סבי וסבתי היקרים על המדף בביתם שבקיבוץ כברי. נהניתי עד מאוד מההומור היהודי השנון והקצת מריר-עצוב שלו. זה התחיל בגיל 9 בערך ונמשך לא מעט שנים, ועד היום אני מסוגלת לקרוא בו וליהנות ביותר...
מה עם הבדלים אינדיבידואליים בין ילדים?
בעיניי, התשובה לכך ברורה: ילד הוא אינדיבידואל, כל ילד וילדה שונים באופיים וברמות הרגישות שלהם לתכנים שונים. אני חושבת שבעיקר כשמדובר בילדים רגישים במיוחד, לא מספיק להסתמך על ההמלצה הרשומה על גבי הספר, אלא כדאי לקרוא לפחות חלק מהספר ולהבין מה אני נותנת לילד שלי לקרוא. למשל, היו בנות צעירות בנות 6-7 שנהנו הנאה מרובה מן המעקב אחרי פיראנה הכשפנית בספרי "הרפתקאות הילדים מכפר הערפל", אך זכורים לי ילדים אחדים, שבשבילם אפילו הזאב בכיפה אדומה היה יותר מדי גם בגיל 8. אלה הבדלים אישיים ואישיותיים, שאנחנו האבות והאמהות צריכים להיות מודעים להם אצל ילדינו ולשמור לכן על סיפורים מסוימים לרגע הנכון.
הבדל משמעותי אחר הוא כשלילד או ילדה יש רמת אינטליגנציה גבוהה במיוחד. ילדים כאלה ירכשו באופן שטבעי לגמרי עבורם קריאה שוטפת בגיל צעיר מהרגיל, לרוב אף ללא כל דחיפה או מאמץ מצד ההורים או הגננות, ומן הסתם, יקראו גם טקסטים קשים הרבה יותר מן הממוצע הצפוי לפי גילם. מנסיוני, לעצור ילדה כזו מלקרוא זה כמו לנסות לעצור את הקיץ בישראל מלהגיע... זה פשוט לא ילך. גישת חינוך ולדורף להימנע מקידום אינטלקטואלי אקטיבי בגיל צעיר נכונה לגבי "קידום אקטיבי" – אבל אני לא חושבת שעיכוב מכוון של הילד נכון בהכרח במצבים אלה. ייתכן מאוד שגישתי שונה מהרווחת בתחום - מן הסתם, כי הייתי בעצמי ילדה כזאת... ואולי אספר על כך בפוסט אחר. רק חשוב לי להדגיש, ששמירה כללית מפני קריאת תכנים פוגעניים נכונה אולי אף יותר למי שנוטים לקרוא מהר יותר, מוקדם יותר, וספרים של גדולים יותר... ועם זה אני מסכימה לגמרי.
המודעוּת של ההורה עושה את ההבדל
מניעה של קריאת תוכן שהילד או הילדה עדיין לא בשלים לעכל מבחינה רגשית
כאן, לדעתי, על דרך השלילה, מצויה הנקודה אולי החשובה ביותר בכל נושא ההכוונה של ילדים לקריאה או אי-קריאה של ספרים שונים. וכאן אף יכולה להתבטא בצורה המשמעותית ביותר התוצאה של חוסר מודעות או נוכחות הורית בבחירות של הילד.
זה נכון בעיקר בגילאים הצעירים, אך למעשה כל עוד הילד הוא ילד – ולאחר מכן, זה נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו כאדם מבוגר – אלא שכאן אנו אחראיות ואחראים על עצמנו! אישית, עד היום, אני צריכה ממש להיזהר לא לראות סרטים עם תוכן אלים או זוועתי מדי - זה משפיע עליי לא רק באותו לילה אלא לפעמים שנים אחר כך! קחו בחשבון שזה יכול לקרות בקלות לבניכם ובנותיכם הרגישים. לדוגמא, הסצנה מהספר "החטא ועונשו", שבה גיבור הספר מנחית את הגרזן על הזקנה, חרותה בדמיוני באופן בל יימחה ומפחיד עד היום - לאחר שראיתי אותה בטעות, בגיל תשע בערך - וזאת עוד בטלוויזיה שחור לבן עם הרבה "שלג" (כלומר, תמונה מאוד מטושטשת כתוצאה מאי-קליטה באנטנה הביתית, למי שעוד זוכר...)!
יש כיום מודעות רבה להשפעה הפוטנציאלית ההרסנית על ילדים של תכנים פוגעניים ברשת; ואני רוצה להזכיר כאן את הנושא הנשכח קצת, והוא שגם ספר יכול להשפיע קשה על הקורא אותו, ושוב – הגיל משנה כאן מאוד! זה שילדים נחשפים היום מוקדם מאוד ומדי לתכנים קשים - לא אומר בכלל שזה טוב להם!!!
תוכן מיני ואף פורנוגרפי למבוגרים – לא מתאים לילדים.
ספרים המכילים אלימות רבה – באופן כללי הייתי מונעת מילדים צעירים לקרוא אותם עד גיל מתקדם יחסית ואולי גם אז לא.
סיפורי שואה, למשל – אני מכירה ילדים שנמשכים מאוד לתכנים על השואה, ואף מבוגרים שנמשכו לכך בילדותם. אחרים יימנעו מזה כי התמונות והתכנים מעיקים מדי על נפשם וזה פשוט "יותר מדי להם". שוב, העניין המהותי כאן הוא מתי וכמה לחשוף ילדים לתכנים האלה – וברור לי שישנן גישות ועמדות שונות לכך. דעתי האישית היא שעדיף למתֵן את החשיפה ולדחות תכנים קשים מאוד לגילאי ז', ח' ט' ואילך, וגם אז בהדרגה ובזהירות. יש הבדל בין לקרוא ספר כמו "שמונה בעקבות אחד" של ימימה אבידר-טשרנוביץ, לקריאת ספרים של ק. צטניק, שעד היום אני חוששת לקרוא אותם כי אני יודעת שהתכנים קשים ומטלטלים מאוד.
סוגת המדע הבדיוני – כאן, אני מניחה שאני לא מוסמכת לשפוט. אישית, אני לא מזדהה כלל עם מדע בדיוני מודרני ואף נרתעת מספרים וסרטים בנושא. מצד שני, נהניתי בילדותי הנאה מרובה מספרי ז'ול ורן "20 אלף מיל מתחת למים" ועוד, שידוע כיום שהיו למעשה מדע בדיוני לאותה תקופה. מעבר לשאלות אחרות, הרתיעה הכי גדולה שלי היא כאשר הספרים מעלים תמונות עתיד זוועתיות וקודרות מאוד – שכן אני חוששת שזה ישפיע לרעה על החרדה של הדור הצעיר מפני העתיד (שכולנו יודעים שאינו בטוח), יגביר פחדים וחששות, ויטפח צורות חשיבה שבעיניי הן קיצוניות לטיפול בבעיות שונות בעולם – כמו למשל הגבלה קשה של ילודה, שימוש בשיבוטים גנטיים ושאר "פתרונות" שאישית מאוד מרתיעים אותי, ומעלים לדעתי חששות רבים לכשעצמם. אז לגבי ילדים, הייתי חוששת מכך שייחשפו לכאלה בשנים שבהן הם מאוד נוחים להשפעה.
אך גם כאן אני נאלצת לסייג את עצמי – פגשתי נוער שנמשך כל כך חזק לקריאה בתחום הזה, שייתכן אפילו שיום אחד יהיה להם מה לתרום לעולם לאחר שקלטו בגיל צעיר את הסוגיות והבעיות, ודמיונם התעורר לאפשרויות שונות שמעבר לרגיל. הרי אינני יכולה לצפות מכל הנערים שיהיו חובבי קומדיות רומנטיות בלבד (כמוני...:-) ) ...
האם יש הבדל אם הם עוברים או עברו כבר חוויה קשה מסוימת?
לדעתי – כן! ילד שעבר הצקות, למשל, יוכל להיתרם מספר בנושא זה, בעוד שהספר עשוי שלא לדבר כל כך לילד שלא עבר חוויה כזו. ילד שעבר מוות של הורה, גירושין, אימוץ וכדומה – ברור, לדעתי, שהנושא יהיה קרוב ללבו, וטיפול רגיש בנושא דרך סיפור שמתאים לילדים ולגילם יוכל להוות תמיכה בתקופות קשות - וגם מקור לנחמה ולאישור רגשי.
מה עם "יתר אינטלקטואליות"?
כאן אולי טמון אחד ההבדלים בגישת חינוך ולדורף לחלק מהגישות האחרות – ההבחנה בכך שפיתוח מוקדם וחזק של האינטלקט בגיל צעיר מאוד (גן וכיתות היסוד) עלול לפגוע בהתפתחות הילד, כיוון שהוא תובע כוחות שבאותה תקופה מופנים יותר להתפתחות הגופנית. ההמלצה היא לא להימנע מפיתוח השכל, אלא לעשות זאת דרך דמיון ואמנות.
על בסיס זה, לשם דוגמא, נעדיף ספר שמדבר על חוויות רגשיות באופן לא ישיר, דרך סיפור ודמיון, מאשר ספר שמנסה לנתח עבור הילד את החוויות הרגשיות שלו ולהעלותן למודעות מוקדם מדי. כמו כן, אם ניקח לדוגמא את תחום הפיזיקה – רצוי שספר בנושא זה יעודד בעיקר עשייה וניסויים ויעלה אצל הילד שאלות – מאשר ייתן לו תשובות מדעיות מוגמרות ומנוסחות היטב. (אם דווקא נושא זה מעניין אתכם, ממליצה מאוד על ספרו של ניר אליאב "דרך המדע" שעוסק בהרחבה בסוגיה חינוכית זו).
נקודות מבט שונות
למעלה הובאו נקודות מבט שלאורן ניתן לבחון את הספר שילדיי רוצים לקרוא. ניתן לשאול – האם העיקר הוא לחפש איזון? או שעלינו פשוט לראות באהבה איך בתקופה מסוימת ילדיי נמשכים לספרים מסוג מסוים? או אולי זו נטייה קבועה שלהם לסוג ספרים זה?
בשורה התחתונה, כשהילדים יגדלו הם יבחרו לעצמם את ספריהם – או יבחרו לא לקרוא כלל תקופה מסוימת, או גם אחריה! או שהם בכלל יקראו רק עיתונים... השאלה אם לחייב לקרוא או להכריח היא למעשה אותה שאלה של "האם חינוך נחוץ בכלל – או שעדיף להשאיר את הילדים שיתפתחו ויגדלו בעצמם?"
גם מבלי להביא כאן מחקרים בנושא, אני חושבת שברור כבר כיום לרובנו אם לא לכולנו, שהשפעה מיטיבה אקטיבית מצד הסביבה על הילדים היא משהו חיוני להתפתחותם התקינה ויותר מזה.
אם כך הוא – אז זה נכון בכל תחום, וגם בתחום הקריאה !!
עם זאת, ייתכן שיש הרואים בקריאה 'pastime' בלבד, כפי שזה נקרא באנגלית, כלומר, אמצעי לבידור ולהעברת הזמן, ואחרים יראו בכך גורם משמעותי בהתפתחות הילדים וייחסו ל"מה לקרוא" חשיבות רבה יותר.
אישית, אני רואה בקריאה חשיבות רבה, אולי בין השאר כי הקריאה הביאה לי כל כך הרבה. את רוב ההנאה שלי כיום מהשפה, מהעושר שלה ומתכנים הקשורים בה קיבלתי מקריאה מרובה מאוד מגיל צעיר מאוד. את הספר שבוודאי אזל היום, "ילדי הפרחים", למשל קראתי שוב ושוב בגיל 6, בכיתה א' (ידעתי לקרוא כבר שנתיים אז) ואהבתי אותו ביותר. הוא גם סיפק לי הנאה מרובה וחסך ממני שעמום עצום בזמן השיעורים, בעוד שאר הילדים בכיתה למדו לכתוב ולקרוא "דנה קמה, דנה באה"...
מה אם הילדה שלי קוראת שוב ושוב את אותו ספר?
ובכן... אני מזדהה אישית! הייתה תקופה בילדותי שבה קראתי שוב ושוב את אותו ספר ונהניתי מהקריאה באופן שקשה לתארו. היו ספרים שהפכו ככה ממש לחלק ממני, ממי שאני עד היום! אני חושבת שזה תהליך מאוד חשוב שלפעמים עובר על ילדים. אם זה בסדר בתחום המוסיקה להאזין שוב ושוב לאותו שיר – למה לא בתחום הספרות?
ונקודה אחרונה להיום – "הארי פוטר לעומת דייויד קופרפילד"
מבחינה מסוימת, אחרי שילדים נכנסים ל"הארי פוטר", קשה להם יותר להיכנס לספרים "איטיים" ומעמיקים יותר, וזו אחת ההתנגדויות ששמעתי מהורים שמודעים לנושא, לתת את "הארי פוטר" בגיל צעיר מדי. שזה כמו לתת קינוח או פופקורן לפני הארוחה – זה "סותם להם את התיאבון" לחומר קריאה מעמיק יותר.
כמובן, גם על זה אפשר להתווכח... אם ילד נתפס לספרים אלה בכיתה ג', והמחיר של לריב איתו על לקרוא ספרים אחרים דווקא ולחכות עם זה עד כיתה ד' או ה' הוא שהילד יקרא פחות באופן כללי, לא עדיף שהוא יקרא? בכל מקרה, עדיפה הקריאה שלו בעיניי לאין ערוך מאשר צפייה בסרטי הארי פוטר לפני קריאת הספרים, וזאת מכל הסיבות שנמנו לעיל בנוגע לערך הקריאה לכשעצמה!
כבר אמרתי בהתחלה – ישנן גישות ונקודות מבט שונות. בסיכומו של דבר, כל הורה אחראי על בניו ועל בנותיו, כל אמא אחראית לילדיה ועושה כמיטב יכולתה.
אני בטוחה שהגברת מודעות לעצם החשיבות שבקריאה וכן להתאמה לגיל ומניעת חשיפה לתכנים לא מתאימים – כבר בכך ייעשה צעד גדול ומשמעותי למען ילדינו.