אור בלב האפֵלה

סִפּרה ואיירה: תומר רוזן גרייס ®

היה הייתה משפחה ענייה. האב היה שואב מים, האם הייתה תופרת, והיו להם שלושה ילדים – ­שני בנים ובת אחת. הם גרו בבית קטן על צלע של הר אחד מכוסה עצים ושיחים.

היה זה מחוז שטוף שמש, והתושבים חיכו מאוד לגשמי החורף כדי שימלאו את הבארות ואת הנחל בוואדי. באותה תקופה עדיין לא היו ברזים וצינורות גדולים ומשאבות, והאנשים היו צריכים לשאוב את המים בדליים לתוך מיכלים גדולים ולהעלות אותם אל בתיהם על גבי עגלה משוכה על ידי סוס או חמור.

פרנסתו של שואב המים לא הייתה רבה, אך ביחד עם מה שהרוויחה האם התופרת מתיקונים ותפירת בגדים ווילונות, הצליחו האב והאם לפרנס את ילדיהם בדוחק.

במשך שלוש שנים ירד שפע של גשם בחורף, ולשואב המים הייתה עבודה.

ואז הגיעו שתי שנים שחונות, שבהן לא היו מים. כל הנחלים והבארות התייבשו כמעט כליל. לאבא לא הייתה עבודה, וגם לאם לא.

היה קשה מאוד בבית משפחת שואב המים ואשתו התופרת. כל תושבי האזור סבלו מאוד. הם נאלצו לכתת את רגליהם לעמק מרוחק ולהביא משם את המים, ומי שלא היה יכול להרשות לעצמו לשלם, עשה זאת בעצמו או בעזרת בני משפחתו, והיה קשה לכולם. המצב השפיע גם על בעלי מלאכה אחרים. למשל, מי שגידל כבשים התקשה מאוד להשיג להן מספיק מים וקרה שכבשים חלו ומתו מרוב צמא.

לכן גם לא היה לאנשים כסף לקנות בגדים חדשים, והם נאלצו להסתדר עם בגדיהם הישנים המרופטים או לתפור בעצמם. גם לאמא התופרת לא הייתה כמעט עבודה.

כל יום היה קשה מקודמו, ואנשי הכפר נאבקו מאוד לשמור על בריאותם ומחייתם.

ואז, בשנה השלישית, חלף האביב, עבר הקיץ, חלף גם הסתיו – ובא החורף. ובחורף הזה הייתה צפויה להם הפתעה.

הגיע חודש כסלו... עננה אפורה נראתה פתאום בשמיים ואחריה עוד אחת ועוד אחת, ובסוף הצטברו עננים-עננים וכיסו את השמיים.

בא לילה אחד אפל מאוד, שבו לא נראה אף כוכב מרוב עננים. שואב המים וילדיו שכבו לישון כרגיל, ואז התעוררו באמצע הלילה לשמע קול רעם אדיר. הם הביטו החוצה וראו ברק מבריק בשמיים האפלים...

אמא, אבא שני האחים והאחות יצאו החוצה וראו אור קטנטן בעמק שמתחתם. האב אמר לכולם ללבוש מעילים חמים וכולם ירדו לעמק והלכו אל האור.

הם הלכו והלכו. וככל שהתקרבו, האור גדל.

ככל שהתקרבו, עטף אותם האור כמו כדור אור גדול וזוהר ומילא אותם בציפייה למה שעומד לקרות.

או אז נפתחו השמיים והחל לרדת מבול שכמותו לא היה כבר מזמן. גשם זלעפות ירד בבת אחת והלם סביבם בקילוחים עזים, אבל כדור האור עטף אותם, וכמו פלא, הם נשארו יבשים והיה להם חם ונעים. משתאים הביטו על סביבותיהם כדי להבין מה קרה. לפתע, הם ראו דמות של מלאך אור קורן, וידעו שהוא ירד במיוחד אליהם כדי לעזור להם. הם חשו אהבה גדולה זורמת ממנו אליהם, והוא חיבק אותם בכנפי האור שלו וליווה אותם בחזרה במעלה ההר, עד שהגיעו לביתם.

הגשם ירד במשך שלושה שבועות רצופים. האב, האם וילדיהם התכנסו בביתם, הדליקו נרות רבים והבעירו את האח בבולי עצים ישנים שהיו להם מהחורפים קודמים. חם ונעים היה להם, והם צחקו ושמחו הרבה בשלושת השבועות הללו. הם חשו רווחה גדולה כי ידעו שלאבא ולאמא תהיה שוב עבודה.

במשך זמן רב לא פסקו הגשמים לגמרי, אלא המשיך לרדת גשם בהפסקות במשך כל החודשיים הבאים של האביב. האדמה רוותה מים, העצים העייפים התמלאו בכוחות חדשים, והחשוב ביותר – הנחל עלה על גדותיו והבארות התמלאו שוב.

כאשר אנשי ונשות הכפר, בנותיהם ובניהם, יצאו בסוף האביב הגשום הזה אל האחו לחגוג את חגיגת האביב, כל השדות היו ירוקים מרוב גשם, והאחו הוצף בעשב ירוק מנוקד בפרחים ססגוניים.

שמחה גדולה מילאה את לבבות כולם, ושואב המים ואשתו אף ידעו מהיכן באה שמחה גדולה זו –

הייתה זו שמחת האור שהופיע בלב האפלה.

קובץ להדפסה: