שירי ערש - אמנות אבודה?
עודכן: 26 במאי 2022
מאת: תומר רוזן גרייס
מאמר זה פורסם ב"אדם עולם" ב-5 בינואר 2014
כל מי שהיה פעם אבא או אמא, סבא או סבתא, יודע עמוק בלבו, שמה שאנחנו נותנים לילדים הוא מתנה יקרה מפז עבורם; ושיש בנתינה האינסופית הזאת גם משהו ייחודי וחד-פעמי עבור כל ילד וילד – משהו שבצורתו המסוימת הזאת לא יחזור, אלא יישאר בבחינת המתנה הגדולה ביותר שיכולנו להעניק לאותו ילד, לאותה ילדה. שכן, כדי להיות אדם בריא ויוצר, זקוק כל אדם לפחות לאדם אחד אחר, אשר בינקותו ובילדותו דאג לו, אהב אותו וטיפח אותו. אמירה זו, שיש לה תימוכין מכיוונים שונים ומגוונים, נכונה כמובן עבור כל מה שאנו מעניקים לילד, בכל שעות היממה; אולם הזמנים שאותם אנו מבלים עם ילדינו לפני השינה מקבלים כאן משנה תוקף, שכן אלה הם זמנים שבהם הילד או הילדה זקוקים יותר מכל לתחושת בטחון ואהבה. אלה מבינינו שחסרו בתקופות מסוימות בטחון ואהבה כאלה בכלל – ולפני השינה בפרט – יודעים עד כמה עמוק פגע בהם הדבר, ואילו פחדים וחוסר בטחון עלולים להיווצר בזמנים כאלה. מודעות לעובדה זו יכולה לסייע להורים להעלות את הערנות ביחס לאופייה של שעת ההליכה לישון של הילדים וכן ביחס למבנה, למקצב ולתוכן שהם מעניקים לה.