מה בעצם קורה לילד כשהוא מקשיב לסיפור?
הוא נישא על כנפי הדמיון, קצת בדומה לחלום. בזמן ההקשבה, הוא נמצא כמו במקום אחר, בהוויה אחרת. וכפי שאנו מתעוררים משנת חלום קצת אחרים ממה שהיינו לפני השינה – כפי ששנת הלילה מסוגלת לחולל בנו שינוי – כך גם סיפור טוב, כזה שבאמת לוקח את הילד אל מחוזות אחרים, אל "הוויה מקבילה", כביכול, שבה הוא חי בדמיונו עלילה וחוויה שונים מאלה הרגילים בחייו – סיפור כזה יכול להביא לכך שהילד שב מאותה הוויה קצת אחרת – הוויית הסיפור – כשהוא קצת אחר מכפי שהיה לפני ששמע אותו. הוא עובר שינוי במהלך שמיעת הסיפור, ובגילאים מאוחרים יותר גם דרך קריאתו, כמובן.
סיפור מלא חיים
לכן חשוב כל כך מה נספר לילדינו, ולא פחות מכך – איך נספר. קודם כל, רצוי שזה יהיה סיפור מלא חיים. מה פירוש "מלא חיים"? לסיפור מלא חיים יש כמה היבטים וישנן כמה דרכים ליצור אותו, או לספר סיפור קיים בדרך מלאת חיים.
השתתפות פנימית בסיפור
סיפור יכול להיות משעשע, עצוב או מרתק, שלֵו או הרפתקני – מה שחשוב הוא שתספרו אותו באופן כזה שתחוו השתתפות פנימית בסיפור. אם סיפור נוגע לליבכן או מעורר בכן הזדהות כלשהי, החוויה תעבור כמובן אל הילד והילדה.
כבר הכוונה שלכן משנה מאוד. גם סיפור פשוט לגמרי יכול לתת לילדה חוויה משמעותית אם תספרו אותו מתוך תשומת לב והשתתפות פנימית בחוויה. נסו, תוך כדי קריאה, לראות את הדברים במבט של ילד. כמה נפלא לראות טבלן שוחה במים ופתאום צולל ונעלם – ושב ומופיע במרחק-מה. הרי זה נראה כמו פלא של ממש!
רמת דרמטיות מותאמת לגיל ולאופי
עם זאת, כדאי שרמת הדרמטיות הרגשית תהיה מותאמת לגיל הילדים ולאופיים. אופן סיפור מאוד דרמטי מתאים בדרך כלל לילדים בגילאים גדולים יותר, ורמת הדרמטיות יכולה לעלות בגיל שבע ועוד יותר אחרי גיל תשע. כמו כן, אתם בוודאי מכירים את ילדיכם – יש בנות שמתלהבות מהרפתקאות דרמטיות כבר בגיל שש, ובנים שמוכנים לשמוע על מכשפים רק מגיל עשר...
עבור ילדים בגיל הרך, סיפור בחרוזים, המסופר באופן שלֵו ולא דרמטי, יהיה דרמטי מספיק אם בתוכן שלו, למשל, ציפור נדקרת ברגלה בקוץ!
עָף-יָרַד לוֹ יָארִי וְנָחַת עַל קוֹץ בַּרְקָן.
"אַי, כּוֹאֵב לִי! מָה זֶה?"
הוּא יִלֵּל בְּקוֹל בַּכְיָן,
"נִדְקַרְתִּי מִן הַקּוֹץ!
אֵיךְ אָעוּף כָּעֵת מִכָּאן?"
"בּוֹא, תַּרְאֶה לִי אֵיפֹה,"
אָמְרָה קִיתִי הַקְּטַנָּה
וְיָארִי אָז הֶרְאָה לָהּ
אֶת רַגְלוֹ הַמִּסְכֵּנָה.
הִתְכּוֹפְפָה הַחוֹחִית,
תָּפְסָה הַקּוֹץ בְּמַקּוֹרָהּ,
וְשָׁלְפָה אוֹתוֹ מִיַּד
מֵרַגְלוֹ שֶׁל חֲבֵרָהּ!
(מתוך: מה קרה ליארי? סיפור על חוחית וירגזי. תומר רוזן גרייס © ).
לספר בלי הפרעות והסחות דעת
היבט חשוב אחר של המעורבות הפנימית שלכן בסיפור הוא פשוט לכאורה, אך משמעותי מאוד, במיוחד בימינו. גם אם הסיפור קצר מאוד, נסו לספר אותו ללא הסחות דעת והפרעות בלתי פוסקות.
עבור ילדים, הפסקות כאלה נחוות כאילו מעירים אותם שוב ושוב באמצע השינה, באמצע חלום נעים. הרי כולנו יכולות להזדהות עם חוויה בלתי נעימה כזאת!
ובכן, בשעת סיפור מתרחש משהו דומה – ילדים ירגישו היטב כל הפרעה והסחה של תשומת לבה של האמא המקריאה. בפרט חשוב לציין את ההפרעות היומיומיות והבלתי פוסקות כמעט הנגרמות על ידי צלצולי טלפונים וצלילי הודעות והתראות ממכשירים שונים.
למעשה, עבור ילדים, חוויה של שמיעת סיפור תוך-כדי עצירות חוזרות ונשנות בגלל הודעות, צלצולי טלפון, ולחכות רגע עד שאמא תגמור לסדר עניינים בטלפון או בדיבורים עם אחרים, זו חוויה של אכזבה פנימית חוזרת ונשנית, כיוון שאין להם אפשרות למצות את תהליך ההקשבה וההשתנוּת הפנימית שמתרחשת במהלכה מבחינה רגשית, אלא הם נאלצים לשוב ולהתעורר מן החוויה הזאת אל המציאות היומיומית.
נוספת לכך האכזבה מכך שההורה המקריא לא מתפנה עבורם באופן מלא, אפילו למשך רבע או חצי השעה של הסיפור!
ברור לגמרי שזה קשה בימינו – אבל מי יגן על הילדוּת של בנינו ובנותינו אם לא אנחנו? האם אנו באמת רוצים שכבר מגיל צעיר הם יסבלו מן ההצפה הדיגיטלית שהרי גם אנחנו סובלות ממנה – ההרגשה של הצפת מידע, פּניוֹת, הודעות וטלפונים, שמותירה מעט מדי פנאי ושקט פנימי, מעט מדי מרחב למשחק וליצירה אמיתית, שיכולה להתרחש רק בלי input חיצוני בלתי פוסק?
לכן – שימו את הטלפונים על מצב שקט והניחו אותם, למשך 10 עד 30 דקות, בחדר אחר! מה כבר יקרה? מה כבר הסיכוי שיתמוטט העולם דווקא בחצי השעה היקרה הזאת שתקדישו לספֵּר בשקט ובשלווה סיפור לילדה?
הגרוע ביותר יהיה שמישהו יחפש אתכן ויקבל תשובה – שומו שמיים – רק בעוד 30 דקות.
והטוב ביותר? הטוב ביותר יהיה שתיהנו כל כך מחוויית ההקראה או הסיפור מתוך הדמיון לילדים, והכניסה ביחד איתם לעולם של מעֵין-חלום, של הוויה קצת אחרת –
שתרצו לספר ולהקריא להם עוד ועוד!