רצוי או מצוי – על מה עדיף לספר לילד?
עודכן: 11 באוק׳
למשל – האם ערכי משפחה הם תמימים מדי לילדים?
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה יָשַׁן לָנִי בֵּין הַקָּנִים וְגִבְעוֹלֵי הַסּוּף שֶׁגָּדְשׁוּ אֶת גְּדַת הַנָּהָר. הוּא לֹא הָיָה רָגִיל לַזֶּרֶם הֶחָזָק שֶׁל הַנָּהָר, וְהָיָה לוֹ קְצָת קָשֶׁה לִישׁוֹן. הוּא שָׂחָה בָּחֹשֶׁךְ עָמֹק יוֹתֵר אֶל בֵּין הַקָּנִים, עַד שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ סְבַךְ כָּזֶה, שֶׁגַּם שֶׁטֶף הַנָּהָר לֹא הִצְלִיחַ לִסְחֹף אוֹתוֹ מִשָּׁם.
בַּשֶׁקֶט שֶׁל הַלַּיְלָה, הוּא חָשַׁב עַל נָלִי. "כַּמָּה שֶׁהִיא נֶחְמָדָה!" הִרְהֵר לָנִי הַטַּבְלָן, וְהִרְגִּישׁ פִּתְאוֹם קְצָת בּוֹדֵד וְעָצוּב. חֲבֵרוֹ הַבַּרְוָז הָיָה רָחוֹק בָּאֲגַם, וְכָאן – כֵּן, נָלִי חֲמוּדָה כָּל כָּךְ, אֲבָל... אֲבָל הִיא גָּרָה פֹּה, בְּאֶרֶץ טַבְלָנֵי הַנָּהָר, עִם הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ, וְהִיא רְגִילָה לָגוּר בַּנָּהָר, וַאֲנִי גָּר בָּאֲגַם…
"הָיָה נֶחְמָד אִם יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁל נָלִי," חָשַׁב לָנִי בְּעֶצֶב, 'אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָאֲגַם וְרוֹצֶה לָגוּר בּוֹ. אֲנִי רוֹצֶה לָגוּר קָרוֹב לַבַּרְוָז וְלַבַּרְבּוּר, וְלַחְזֹר אֶל הַבַּיִת שֶׁלִּי... אוּלַי סְתָם בָּאתִי הֵנָּה? בִּשְׁבִיל מָה? נָכוֹן, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, אֶת הַנָּהָר וְהַנַּחַל, אֲבָל הִנֵּה אֲנִי בַּנָּהָר, וְרַק מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל הָאֲגַם שֶׁלִּי..."
אגם הטבלנים – ספר ילדים חדש. 165 עמודים ו-24 פרקים מהנים ונעימים להקראה לילדים!
האם לספר לילדינו על המצב הקשה המצוי?
שיעורי הגירושין גבוהים. המצב בעולם קשה. דברים רעים קורים והחדשות מייאשות. האם זה אומר שעל כך עלינו לספר לילדינו הצעירים, כדי שהם יתחשלו, יתחזקו, ילמדו לקח, יפנימו מה לא לעשות בחיים ואיזה פעולות אין להן סיכוי?
נכון, כולנו חווים דברים קשים לפעמים, ואם לא אנחנו אז שכנינו הקרובים או הרחוקים. דברים קשים, עצובים, כואבים ומייאשים. אפילו מדכאים. אבל האם עלינו לספר על כך לילדינו? לחשוף אותם מוקדם ככל האפשר לחדשות ולעיתונים – ואפילו להפוך נושאים אלה לנושאים שעליהם אנחנו ממציאות להם סיפורים? כי לספר על יופי ואהבה, על אור ושמחה, על טבע ומשחק זה תמים מדי? האם ערכי משפחה מאוחדת ומאושרת הם תמימים מכדי שנספר עליהם לילדים כיום, כי זה "מיושן" ו"לא מציאותי"?
... או דווקא על המצב הנכסף והרצוי?
אני לא חושבת כך... לדעתי, דווקא מול סיטואציה עולמית שבה קורים כל כך הרבה דברים עצובים, חשוב דווקא לחזק את האמונה במה שטוב, וזה כולל ערכי משפחה. זה לא אומר להתעלם ממה שלא טוב – גם על כך אפשר לספר! אבל להרגשתי, טיפוח האמונה הבסיסית בכך שהעולם טוב ויכול לצפון בחובו דברים טובים ומלאי תקווה, חום, ביטחון ואהבה – יש בכך ערך חשוב מאין כמוהו דווקא בגלל שכל כך הרבה מתפרק בעולם בכללותו ובעולמם של אנשים! לדעתי, סיפורים הם אחת הדרכים הכי יפות להעביר חוויה של כמה נפלא הוא כשהחיים הם שלמים, כשמתגברים על סכנות ופחד וחשים ביטחון, כשיש מי שדואג לנו, וכשאנחנו ומי שמסביבנו חווים אהבה, שמחה ואושר. אני חושבת שמי שלא חווה תחושות אלה מעולם – יהיה לו קשה פי כמה לפתח זאת בעצמו וגם לשמור על הרגשת השלמות בחייו. ולכן, דווקא משום שקיימים כל כך הרבה שברונות לב ושברים משפחתיים – אני אוהבת לספר על משפחות שלמות ומאושרות! לפחות דרך הסיפור, אפשר להעניק לילדים את החוויה הזאת ובכך לחזק את בטחונם ואמונתם בחיים ועתיד טובים שבהם זה אפשרי!
בסיפורים שלי, בני ובנות הזוג הם ברווזים וטבלנים, דביבונים וצבים, סנאי וסנאית, עורבני ועורבנית... ומקסים בעיניי לתאר ממבט של תום ילדי כיצד זוג טבלנים בונים להם קן, ברבור וברבורה מגדלים אפרוחים, וזוג חסידות מאושרים כשהחסידה מטילה את הביצה הראשונה בקן שלהם בצמרת העץ.
אפשר וצריך גם לחשוב איך, מתי וכיצד מתאים לשוחח גם על מה שעצוב... אבל אני מאמינה שבסיפור על שלמות משפחתית אנחנו מחזקות את תחושת השלמות בלבה של הילדה, בלבו של הילד – והתחושה הזאת תהיה בעת ובעונה אחת משהו שמגן עליו – וגם חלום לשאוף אליו. ובלי ביטחון ימצד אחד וחלומות מצד שני – איך אפשר לדמיין חיים מיטיבים ומלאי סיפוק ומימוש עצמי?
כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹרֵר לָנִי הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, עִם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הוּא נִזְכַּר בְּמָה שֶׁהַבַּרְבּוּר הַלָּבָן אָמַר לוֹ בַּחֲלוֹם, וּלְפֶתַע חָשַׁב לְעַצְמוֹ, "בֶּאֱמֶת, אוּלַי אֲנִי פָּשׁוּט צָרִיךְ אֹמֶץ....!" רַעְיוֹן עָלָה בְּלִבּוֹ, רַעְיוֹן מַלְהִיב מְאוֹד, וְלָנִי הַטַּבְלָן הַקָּטָן הִתְלַהֵב מִמֶּנּוּ, אֲבָל גַּם קְצָת נִבְהַל מִן הָרַעְיוֹן הַזֶּה. "אוּלַי אֵלֵךְ וְאֶשְׁאַל אוֹתָהּ אִם הִיא רוֹצָה לָבוֹא אִתִּי?" חָשַׁב לָנִי. "כְּדַאי לִי? וּמָה אִם הִיא לֹא תִּרְצֶה?" [...]
הוּא הִרְהֵר בַּדָּבָר, וְהֶחְלִיט שֶׁכְּדַאי לוֹ לְפָחוֹת לְנַסּוֹת לִהְיוֹת אַמִּיץ וְלִשְׁאֹל אוֹתָהּ. הוּא שָׁט דֶּרֶךְ מְבוֹךְ הַקָּנִים וְהַגֹּמֶא וְהִתְקָרֵב אֶל בֵּית הַקָּנִים שֶׁל מִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל נָלִי. [...]
"בֹּקֶר טוֹב, נָלִי," אָמַר לָנִי. "רָצִיתִי לִשְׁאֹל אוֹתָךְ אִם תִּהְיִי מוּכָנָה לְהַרְאוֹת לִי קְצָת אֶת הַנָּהָר."
נָלִי הַטַּבְלָנִית הַקְּטַנָּה הִרְגִּישָׁה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה בְּלִבָּה. כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה דֵּי בַּיְשָׁנִית, הִרכִּינָה מְעַט אֶת רֹאשָׁהּ הַנָּאֶה, אֲבָל אָמְרָה, "טוֹב, אִם אַבָּא וְאִמָּא יַרְשׁוּ לִי..." [...]
בְּטִיּוּל הַמַּיִם שֶׁעָשׂוּ בָּעֶרֶב, אָזַר לָנִי אֹמֶץ. הוּא פָּנָה אֶל נָלִי וְשָׁאַל אוֹתָהּ, "נָלִי... אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁלִּי?"
וְנָלִי הִבִּיטָה בּוֹ בְּבַיְשָׁנוּת וְעָנְתָה: "כֵּן, לָנִי..."
לָנִי הָיָה מְאֻשָּׁר מְאוֹד. הוּא שָׂם אֶת לֶחְיוֹ עַל לֶחְיָהּ וְגַם נָלִי הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת. הֵם שָׁטוּ כָּךְ בְּמוֹרַד הַנָּהָר, שְׂמֵחִים וּמְאֻשָּׁרִים, וְחָזְרוּ אֶל בֵּיתָהּ שֶׁל נָלִי.
תגובות