יד על הלב – כן או לא? בשבילי, הדבר הראשון שעשיתי כאמא כשרציתי להתחיל ליצור לילדים שלי סביבה ביתית נעימה, מסודרת וכיפית, היה לבקש מהשכן שלי שיעור בברגים ומברגות. אחר כך קניתי מברגה – זו הייתה אחת ההשקעות הטובות שעשיתי בקצת כסף שהיה לי. למה? כי היא נתנה לי עצמאות! עצמאות לחשוב, להחליט, ללקט עצים ולבנות דברים בבית!
בעזרת המברגה הזאת, כמה ברגים שקניתי או השאלתי ולא מעט קרשים שליקטתי או היו אפילו פזורים כבר בחצר, בניתי לילדים שלי בית עץ קטן וצבעתי אותו בצבעים עליזים. כמה גאה הייתי בבית העץ הקטן הזה, שעשיתי אותו בעזרת מברגה – מכשיר שמעולם לא השתמשתי בו קודם! – וכן, גם את המגלשה הקטנה תכננתי ובניתי ממה שהיה קודם משטח עבודה במטבח וקיבל מטרה חדשה בחייו.
הדבר הבא היה ג'יג-סו (מסור חשמלי) – ושם נעצרתי... אבל בלי מסור חשמלי קטן, לא היה לי סיכוי לשרוד (בריאותית...) את התוכניות המפוארות שהיו לי על איך לארגן את הבית והחצר בשביל הילדים שלי כמו שרציתי, בכלום כסף.
זה לא פוסט פמיניסטי, אלא מעשי. ויד על הלב – להחליף גלגל, למשל, זה משהו שמעולם לא עשיתי, ועדיין מרתיע אותי. אבל הנחישות ופיתוח היכולת לעשות מדפים בעצמי – "מדפים של עקרת בית", כמו שאני קוראת להם עד היום – הייתה ועודנה משהו שפתח לי אפשרות אדירה לארגן את הבית באופן יצירתי ו"מותאם אישית". מותאם לטעם שלי (אוהבת דברים מלאכת יד, אפילו רהיטים), למקום שהיה לי (קטן) ולתקציב שהיה לי (מוגבל מאוד). וכמובן שלראות את אמא או אבא בונים דברים זה גם טוב לילדינו...
פעם, באוטובוס חשמלי אדום בדרכי הביתה מהעבודה בשגרירות בברן, ישבתי ליד אישה קשישה אחת ושוחחנו. היא אמרה לי משפט שמייד הזדהיתי איתו ואיכשהו נחרת בי עמוקות – "אני שמחה שלא היה לי הרבה כסף, כי בזכות זה זכיתי בחיים כל כך יצירתיים!" זה לא שכסף לא עוזר, כמובן, אבל הנחיצות יכולה לפתח בנו כוחות עצומים. וזו יכולה להיות נחיצות מכל סוג, לאו דווקא כלכלית. עצם הרצון ליצור סביבה מיטיבה ונעימה לילדים בתנאים הקיימים – סביבה שמטפחת את הדמיון ואת כוחות הרצון הצעירים שלהם – יש בו כדי לתעל המון כוחות לתוך עשייה יצירתית בכיוון זה. ואותם "תנאים קיימים" יכולים להוות אתגר מכל מיני בחינות. למשל, סביבה עירונית עם מעט טבע. חוסר זמן כתוצאה מעבודה שוחקת. אמא שמסיבות שונות נמצאת לבד בבית המון, עם כל המטלות השוטפות על כתפיה... או אבא שמאותגר משפע המשימות שמעולם לא חשב שייאלץ להתמודד איתן.
בכל אופן – לעניין המדפים – (נושא חם אצלי...) – הסיבה העיקרית שאני כותבת על הנושא הזה, הוא שהרבה פעמים בבתים קטנים יחסית, למצוא מקום לחפצים זו בעיה. וכשאין מקום לחפצים – כשאין לחפצים בית בתוך הבית שלנו – אז יש בלגן. בלגן לא מהסוג הטוב, כמו זה שנוצר בזמן פעילות יצירתית, אלא בלגן מהסוג המעיק – כשאין לאן להחזיר חפצים למקום, כשאין שיטה מסודרת ומקום לכל דבר, וכשיש הרבה יותר מדי חפצים בשביל המקום שיש לנו עבורם. כי אז אין נשימה בין אי-סדר (יצירתי) לבין סדר וארגון שנותן מנוחה ושלווה לנשמה, אלא יש בלגן כל הזמן. וכשמנסים להוציא משהו מהארון הדחוס מדי, הכל נשפך החוצה בלי אבחנה...
ובכן, ברור לי שיש בעולם אמהות הרבה יותר מאורגנות ממני, שבשבילן הפוסט הזה הוא מובן מאליו. וגם שיש בתים שבהם יש כל כך הרבה מקום בארונות, שאפשר פשוט להכניס את הבלגן לארון ולטפל בו ביום אחר – וזה מעולה והלוואי שהיו לי כאלה... אבל למי שבאמת אין להם מספיק מקום לחפצים, וכמה מדפים (או הרבה...) ממש יעזרו, ויש להם תקציב מוגבל, ופתרונות קנויים לא תמיד מתאימים בדיוק לחלל הקיים או לרצונות שלהם – אין כמו מברגה ומסור חשמלי... וגם מכונת תפירה! למה? כי תפירת "כיסים לקיר" זו דרך נהדרת, שתופסת עוד פחות מקום ממדף, ליצור ארגון מהיר ונאה לחפצים חשובים שעדיין אין להם בית בביתנו, כמו משחקי ילדים, כדורים קטנים וכיוב' – אבל גם לבגדים! אם תחַשבו את כל השטח שיש לכם על הקיר – מדהים כמה חפצים יכולים למצוא עליו בית באופן נאה, שבטוח ייראה מסודר יותר מאשר אילו היו מפוזרים על הרצפה...
אבל בנוגע לבלגן, הדבר הכי חשוב אולי הוא שעודף מבהיל של חפצים לא תורם כלום לשלוות נפשם של אמא ואבא, ולא מטפח באמת את היצירתיות והדמיון של ילדינו. לכן, אחד ממעשי הצדקה האמיתיים שביכולתנו לעשות למען עצמנו ולמען ילדינו, הוא לשמור ככל יכולתנו, באופן שוטף, על כך שהחפצים שיש לנו ראויים לתפוס מקום במשפחתנו ומתאימים למקום שיש לנו. וכן, שאֵלה שזמינים לילדים הם לא רבים מדי, כדי שיישאר להם מקום לפתח את הדמיון. הטיפ של רחימה בולדווין** בספרה – הוא לשים באופן קבוע חלק ניכר מהצעצועים באיזה מדף עליון, להשאיר רק חלק מהם זמינים לילדים (לפי גילם), וליצור תחלופה של אלה הזמינים, שמזמינה אותן ואותם מחדש לפרץ משחק מחודש. הרי בכל מקרה, זוהי הדינמיקה הטבעית המאפיינת משחקי ילדים – במשך כמה ימים או חודש יש "גל" של משחקי גוגואים, שמתחלף בכמה שבועות של גולות, שנשכחות לטובת גלגיליות או "וינקי וינקי", או מונופול, או 'טליסמן', וכן הלאה. (זה כשהם לא נתפסים למשחקי מחשב, שמאריכים באופן מלאכותי וממכר את התקופה הטבעית לזמן בלתי ידוע ומוציאים מכלל אפשרות כל פעילות אחרת, בערך....).
וכמובן, חשוב גם ללמוד "לשחרר" ולוותר לפרקים בנושא הבלגן. לא כמוני, שהוא עדיין מחרפן אותי לפעמים מעבר למידה... אי אפשר לגדל ילדים במוזיאון, ואי אפשר לצפות מהספות שתישארנה כאילו לא עברה עליהן רכבת הילדוּת....
ו"יד על הלב" אישית אחרונה – יש לי מזל שקירות הבית שלי עשויים גבס. כל כך הרבה יותר קל להתקין עליו לבד "מדפים של עקרת בית", להתחרט, לסתום את החורים יפה פחות או יותר, ולהעביר את המדף למקום אחר... אמנם למדתי מאחי היקר לפני שנים איך לקדוח ולהכניס דיבל גם בקיר בטון, אבל אם אצטרך לעשות את זה שוב, בטח אקרא לו לעזור לי ...
** רחימה בולדווין דאנסי, הנך המורה הראשון של ילדך. תרגום: רותי ויינשטין. הוצאת העמותה לקידום החינוך האנתרופוסופי ברמת-גן, 2008.